הודו כי טוב

"אמא, בואי ניסע להודו"
משפט שהתגלגל אל המרחב והתקבל בזרועות פתוחות.
אף פעם אין "זמן טוב" לנסוע להודו.
בטח לא כשיש לך ילדים קטנים, גבר טרוד וקריירה מתפתחת.
אבל המשפט הזה היה פשוט חייב להתגלגל החוצה.
וכרגיל, נפרשה רשת תמיכה גמישה וחזקה, ידיים טובות, אוהבות וחסונות התגייסו לאפשר לחלום לצאת לחופשי.

הודו כי טוב.
אל תשכחו להודות לעולם.
על אנשים שאתם אוהבים ואוהבים אתכם
על הבריאות, החמקמקה לעיתים.
על הצורך לנוע.
ולנוח.

וכך נסענו, אמי ואני.
יצאנו למסע בן עשרה ימים אל הממלכה המדברית
רג'אסטן.

הלב פועם בקצב הטאבלה וחליל הקוברה המכושף.
דמעות נקוות בזוית העין,
פורצות וזולגות במורד הלחי.
דמעות עסיסיות ושמנות.

זה קורה כי אנחנו גורמות לזה לקרות.
כי אנחנו מוכנות לומר זו לזו ולעולם כולו
"אני אוהבת אותך".
חבל הטבור המדמם עוד מחבר בינינו, גם אם נדמה היה שלא פעם נחלש ואפילו נקטע.

לא כתבתי הרבה שם.
בעיקר צילמתי
ותוך כדי השתדלתי להביט לעומק החוויה.

אני מגישה לפניכן כאן את המראות והמילים שעלו שם
ולסיכום גם רשימה עם המלצות.
בתקווה שתצאו גם אתן למסע.

*

מזמינה אתכן ללחוץ על התמונות על מנת לצפות בהן בגודל מלא




דלהי / DELHI

יממה להסדרת הנשימה.
ילדות במסגד מחייכות אלינו,
מביטות עמוק אל תוך עינינו.
סקרניות כמעט כמונו
אם לא יותר.

"סליחה, מאדאם, רצינו לשאול אם נוכל לתרגל את האנגלית שלנו איתכן?"
אנחנו מחייכות, מתקשות להסיר הגנות, מביטות לצדדים כדי לוודא שאין כאן עוקץ כלשהו.
ואין.

ביציאה משדה התעופה של דלהי אנחנו צועדות בביטחון מזוייף אל תחנת המוניות.

הסדרן מנחה אותנו ללכת אל "המונית הלבנה ששם"

ומצביע על טור של מוניות לבנות.

המלון שלנו מצוחצח ויוקרתי.

אני חושבת על העובדים שמארחים אותנו בלבביות וקסם רב.

מעניין היכן גדלו, מי הם הוריהם וסביהם,

מה הם גלגולי הדורות.

מה החלומות שלהם?

האם הם רואים עצמם ברי מזל כפי שאני רואה אותי כעת?

המאכלים שמוגשים לנו מענגים בטעמיהם, עוקצים את מורדות הגרון בחריפות מעוררת.

המים הצוננים מלטפים את השריפה.

אנחנו נוסעות עם דייב לדלהי הישנה.

הוא מדבר בנועם, בשקט.

נוהג בעדינות על הכביש המחוספס בין ים המכוניות, האוטו-ריקשות והמשאיות שמבקשות בססגוניות מהפנטת 

HORN PLEASE

בדרך הולכים בני נוער שלובי ידיים, שיערם שחור ומבריק והם קופצים בקלילות על האוטובוס שנדחק בין ההמולה.

ילדים בבגדים קרועים ופנים מפוייחות מאגזוזי הרכבים שחולפים כמו כמעט דרכם

ואיש אחד שמגיש קערת מים לכלב רחוב.

ברגע מתערבבים החמלה והניתוק, ההמולה והשקט, הכביש הסואן ודייב הרוגע.

סאמוד / SAMODE

העושר והעוני חיים זה לצד זה.

האם תחושות המבוכה והמצפון הנוקף יכולות להתחלף בהוקרת תודה ובהיות ברגע?

האם מוכי הגורל חשים עצמם מוכי גורל?

האם הם נאבקים בחיים או מרפים?

האם גם הילד המאובק וקרוע הבגדים מודה על כל נשימה

כשהוא רץ במהירות בתוך נהר הרכבים על הכביש הסואן,

אוחז בקבוצת בלונים צהובים, נעצר לצד חלונות הנהגים ומציע את מרכולתו?

האם הוא סובל?

מהו הסבל?

בתוך כל הפאר שאנחנו משתכנות בו כעת עולות בי שאלות רבות על הסבל,

על המשמעות שלו בחיינו.

וגם על האושר.

שניהם מבליחים, זה לאחר זה, זה לצד זה,

מכאן ומשם במרחבי התודעה שבפנים אל מרחבי החוץ

במעגלים אינסופיים.

אני מנסה להפסיק להיאבק.

להפסיק להתענג.

להתמסר 

להיות במה שיש עכשיו.

ועכשיו.

ועכשיו.

הנה הסבל והכאב במלוא עוצמותיהם מכווצות האיברים

והנה האושר והוקרת התודה שמפיחים רוח חיה.

ג'איפור / JAIPUR

הבוקר לבשתי ורוד עז.

רוצה לחוש את כוחו של הצבע על הגוף.

כוחו המרפא של הצבע.

יומיים של כל טוב -

תרבות, היסטוריה, אדריכלות, עיצוב, אמנות, אומנות, יצירתיות סוערת ומסעירה.

מהלכות בין המבנים העתיקים בעקבות ראג'יש שמספר לנו על נסיכים ונסיכות,

על שושלות, על הצלות ובגידות, מהלכים מדיניים נועזים, סערות וטלטלות.

בזכות הידע העמוק שלו ואהבתו הגדולה לארצו אנחנו זוכות להבין במעט יותר את נפלאות המקום הזה.

ושוב,

נותר רק לנשום עמוק, לפקוח עיניים ולהודות.

השעון מעורר אותנו ב-5:30 בבוקר,

זמן להכיר את העיר בזריחתה.

נעים להיות ברגעי ההתעוררות האלה.

שווקי הפרחים, החלב והירקות נפרשים לאטם על פני הרחובות,

מוכרי הצ'אי, הסאמוסה והג'אלבי ממלאים בזריזות - ידיים 

צלוחיות קרטון וכוסות חרס.

הטעמים מציפים אותי באושר.

ניחוחות העלים הטריים מהשוק מתחלפים בכישופי הקטורת, 

ממלאים את הנחיריים ומציתים את בלוטות הדימיון.

טקס בוקר במקדש והמקום מלא בתפילה הומה.

עיניים עצומות, ידיים מוצמדות ואז מתרוממות אל על

רגליים יחפות פוסעות על רצפת הבטון הקרירה.

יש חשמל באוויר.

יש חיים.

יש ענווה ואמונה.

יש שמחה וציפייה לקראת יום חדש.

פושקאר / PUSHKAR

התקף צחוק מול מיטה פשוטה ועליה שתי מגבות מהוהות.

מאוורר תקרה שלפתע עוצר.

הפסקת חשמל.

כעת, בדממה, אני שמה לב למנגינה הזו שמלווה אותנו לאורך הדרך- 

צליל להבי המאווררים מקבל אותנו ברוך בכל חלל,

האוויר עובר ביניהם ומונוטוניות לוחש לנו

"SWOOSH...SWOOSH...SWOOSH"

מצנן את הלהט.

בפשטות הזו אני נזכרת בהודו שזכרתי.

אז לפני חמש עשרה שנים

בטיול תרמילאים.

ככה נראיתי אז,

בדיוק כמוהם,

סנדלים ושרוואל, מבט שהוא קצת ציני, מתובל בחוכמת רחוב.

ברחובות העיירה נגלים שלטים בעברית,

במסעדות מגישים ארוחת בוקר ישראלית

ובנהר, איש אחד שמספר שהוא כומר גונב ממני בחיוך אלף רופי.

תחושת העלבון והכעס המוכרת מאז מציפה את הגוף.

גם זו הודו.

חשוב לזכור זאת.

אם היינו נשארות כאן עוד כמה ימים בוודאי הייתי מתאהבת שוב.

אודייפור / UDAIPUR

מלכותית ומרהיבה,

נחה על פני המים

ואני נזכרת בבובה שיצרתי מעיתונים בקורס ההוא.

קראתי לה "נסיכה הודית תכולת עיניים"

והיא שטה בסירה אגם אינסופי

וגרמה לי שוב לבכות.

רקדי, נועי, הסתחררי בקצב התוף והסיטאר.

הרהיבי בצבעייך ובתנועותייך.

היי גאה במורשתך ותני לי לטעום ממנה בלגימות גדולות.

הודו, אני אוהבת אותך.

אפילוג

המלצות חמות ממני אליכן לקראת ההרפתקה שאולי תחליטו גם אתן לחוות

המסלול שלנו:

ישראל - דלהי - טיסה (כשעה) לג'איפור - נסיעה (כשעה) לכפר סאמוד - נסיעה (כשעה) בחזרה לג'איפור - נסיעה (כ-4 שעות) לפושקאר - נסיעה (כ-5 שעות) לאודייפור - טיסה (כשעה) לדלהי - ישראל

נהג צמוד (וחמוד) ומדריכים מקומיים בג'איפור ואודייפור

מלון בדלהי

מלון ב-SAMODE VILLAGE

במלון בסאמוד אכלנו במסעדת יוקרה מ-ד-ה-י-מ-ה !

האוכל המופלא ביותר שטעמתי מימיי וחוויה יוצאת דופן ומומלצת בחום!

כמו כן המלון בנוי בצמוד לארמון סאמוד המרהיב ביופיו.

מומלץ לצאת בו לסיור עם אחד מאנשי הצוות.

מלון בג'איפור 

(מומלץ להזמין את סיור הבוקר דרך המלון)

גסט האוס בפושקר

מלון באודייפור

*

מופע מחול באודייפור

מוזיאון ANOKHI להדפסים ידניים מסורתיים בג'איפור

*

מסעדת תרמילאים טובה בג'איפור

בית קפה מקסים באודייפור