ארץ הגעגוע

הוֹ, פַּעֲמוֹן שֶׁל הַכְּפָר שֶׁלִּי,
כּוֹאֵב בְּאַחַר־הַצָּהֳרַיִם הַשָּׁלֵו,
כָּל צִלְצוּל שֶׁלְּךָ
נִשְׁמָע בְּתוֹךְ נַפְשִׁי.
וְקוֹלְךָ הַנִּשְׁמָע כֹּה אִטִּי,
נִשְׁמָע עָצוּב כָּל־כָּךְ מִן הַחַיִּים,
שֶׁכְּבָר לַהַלְמוּת הָרִאשׁוֹנָה
יֵשׁ צְלִיל שֶׁל חֲזָרָה.
כְּכָל שֶׁאַתָּה קָרוֹב אֵלַי
כְּשֶׁאֲנִי חוֹלֵף, תּוֹעֶה תָּמִיד
אַתָּה עֲבוּרִי כַּחֲלוֹם
וְנִשְׁמָע לִי בַּנְּשָׁמָה הָרְחוֹקָה.
עִם כָּל הַלְמוּת שֶׁלְּךָ,
מְהַדְהֶדֶת בַּשָּׁמַיִם הַפְּתוּחִים,
אֲנִי חָשׁ אֶת הֶעָבָר רָחוֹק יוֹתֵר,
וְאֶת הַגַּעְגּוּעִים, קְרוֹבִים יוֹתֵר.

ללא כותרת, 1911, פרננדו פסואה

עברו ארבעה שבועות מאז שנסענו.

ושלושה שבועות מאז שחזרנו.

ואני עוד מגלגלת את החוויה בזיכרוני

כפי שהתגלגל היין במורד החך

שם, בין הגבעות המוריקות והים מוקף הצוקים של דרום פורטוגל.

מסע בן שבוע.

פרק זמן מוגדר.

שבעה ימים.

בוקר, צהריים, ערב

כפול שבע.

וכל מה שקדם וכל מה שהגיע אחרי,

וכל מה שמתקיים כעת.

כל אלה הם בעצם המסע עצמו.

עבר והווה ועתיד 

מתחברים, מתמזגים, מתלפפים זה בזה.

כמו עלי דקל שמתלפפים לכדי סל קש פשוט.

כמו פיסות עץ שמתחברות לסוס נדנדה.

כמו עלי הדולב שמותירים את חותמם על הבדים ספוגי הצבע.

כמו צמר הכבשים שנטווה בפלך.

כמו הבצק שנאפה בתנור האבן אשר בבית האופה.

כמו קליפת האלון שמגלה בקרביה את השעם, אחת לשבע שנים.

כך סיפר ז'ואאו.

כך סיפרה שרה.
כך סיפרה עינת.

איך פורטים שלל של צבעים, מרקמים, טעמים,

שפתיים מחייכות, עיניים דומעות, ידיים מחבקות,

לכדי מילים? 

אני בוחרת לכתוב כאן מתוך זרם מחשבותיי. 

לנוע בין הנופים מבלי לדעת לאן תוביל הדרך.

אולי זו הדרך היחידה שבאמצעותה אצליח במעט לתאר את המסע.

שהיה רגע חולף בזמן, וממשיך לפעום בי עוד, עד הרגע הזה ממש.

מה היה שם?

היה שקט, הייתה פשטות, היה מין עונג כזה שצץ ברגעים הכי יומיומיים.

מנגיסה בלחם גס, מנגיעה בכף יד קשישה - צרובת שמש ועבודת כפיים,

ממשב רוח שמלטף את העור המיוזע, 

מצליל שירת פאדו עמוקה שבוקע מגרונה של אישה זקופה עטויה בשחור.

היה שם רוך וחמלה וכבוד ועדינות.

היו צניעות וסקרנות.

הייתה שרה.

היה ז'ואאו. 

הייתה עינת.

היינו אנחנו.

געגוע:

ביום השני או השלישי למסענו

מצאתי את עצמי מתייפחת בחיקם של סבי וסבתי

שנפטרו לפני שנים.

זה היה בבית האופה בעומק כפר קטן שאת שמו אינני יודעת.

הדמעות זלגו על הלחיים וצנחו על חולצת הקטיפה של אשת האופה.

והיא חיבקה אותי 

וצחקה בעיניה חרוצות הקמטים וליטפה בידיה הגסות.

ושרה עמדה לצידנו ותרגמה בהתרגשות 

רגע בפורטוגזית מתגלגלת

ורגע באנגלית.

"she says it is ok to cry"

היא מתרגמת לי את מילותיה של הזקנה

"she knows that those are happy tears" 

מי זו שרה?

אישה צעירה, קטנטונת, שמדברת את שפת המקום

אבל בעיקר מבינה את שפת הלב.

לשרה יש חלום,

היא חולמת לשמר מסורות של אומנות מקומית ולחבר את העבר עם ההווה, וגם להעביר הלאה למען העתיד.

כששרה עומדת לצד אישה בת שמונים או תשעים שנה בכפר נידח שבגבעות דרום פורטוגל

ומלטפת לה את היד ומספרת עד כמה האומנות של אותה אישה,

ובעצם עד כמה אותה אישה עצמה

היא משמעותית וחשובה,

בלי טיפת ציניות או התנשאות

היא נכנסת לי עמוק לנשמה.

שרה חברה לז'ואאו, איש עם עיניים חולמות, שהקים מיזם מפעים ממש.

יחד הם תרים אחר יוצרים מקומיים שאומנותם נמצאת בסכנת הכחדה

ומעודדים אותם לחלוק בידע העשיר שלהם וכך להחיות מסורות עתיקות ימים.

בדרכם המיוחדת הם מאפשרים לאותם אומנים להתפרנס בכבוד ולהתגאות בעמלם.

ז'ואאו ושרה מדברים ברכות ואהבה גדולה על פורטוגל.

כשז'ואאו מספר על תהליך כריתת השעם המסורתי הוא נשען על העץ העבות והמרשים

ומסביר בנחת על החשיבות שבשימור עצי השעם, לא רק למען התעשייה המקומית אלא גם למען הציפורים שחיות בין הענפים. 

האיש אוהב ציפורים ועצים בדיוק כפי שהוא אוהב אנשים ובכך אני מוצאת קסם רב.

ובכלל, במפגש עם הנשים והגברים הפורטוגלים, עולה בי תחושה עזה שהם עודם מחוברים בקשר עמוק לאדמה.

יש בהם איזה רוך כלפי הרגבים שמצמיחים עבורם את הירקות העסיסיים להשבעת הרעב 

ואת עצי השעם וכרמי הענבים שיפיקו יין לצנן את ימי הקיץ החמים,

ואף מזינים את הכבשים שנותנות את הצמר לימי החורף הקרים.

ובכאב אני מגלה שהקשר הזה עם האדמה אבד לי מזמן

בין בנייני וכבישי הבטון.

ואולי בגלל זה בכיתי בעצם.

שם, בבית האופה.

בגלל הקשר עם המקורות

שאבד.

כי מזה זמן רב לא ליטפתי את ידה של סבתי,

לא חיבקתי את גבו החסון של סבי,

לא קטפתי עגבנייה משיח שגידלתי במו ידיי,

לא נהניתי ממגע של ספל חימר מלא במים קרים,

לא האזנתי לצלילים באוזן בתולית ומשתאה,

לא הייתי.

ועינת מדלגת, שמחה כמו ילדה קטנה, נהנית מהרגע ומחבקת אותו בחום.

כך היא מובילה אותנו בין הכפרים וההרים והים והסלעים.

בין נשים שעוסקות במלאכה בה עסקו אמהותיהן וסבותיהן,

בין סיפורי חיים מרהיבים בפשטותם וביופיים ובבחירות שנעשו בהם.

וזהו בעצם המסע שהיה.

ושעודנו מתקיים ומתמשך.

אני מחבקת את הגעגוע שנותר לי מפורטוגל היפה והטובה.

אני נזכרת בכל רגע במגע האדמה,

בתחושה הנפלאה הזו של ההתקרקעות.

של מגע הרגליים הנטועות בארץ,

של הזיכרון שטבוע בכל חומר שמצוי סביבי.

הזיכרון של מקורותיו.

הזיכרון של מקורותיי.

של הזיקה והכבוד, החמלה והאהבה 

לעבר. ולהווה. ולעתיד.

תודה מקרב לב
לעינת על המסע פוקח העיניים והלבבות,
לשרה, ז'ואאו וכל האומניות והאומנים משם שהזכירו לי את הקרקע,
ולנשים מכאן שגילו יחד איתי, בסקרנות ובעונג, את הקסם של דרום פורטוגל.