איך מנסחים מין תודה כזו שבאה מעומק מעמקי הלב והנשמה?
הרי מדובר כולה בארבע אותיות קטנות : ת ו ד ה .
מילה מתעתעת, צנועה ופשוטה שנוצרת בתוכה זר מרהיב של פרחי אביב, מלבלבים במלוא תפארתם.
אחרי שנזרעו הזרעים, הושקו במים טובים ומרווים, הנצו ניצנים מתוך האדמה הלחה, צימחו להם גבעול גמיש וחזק וגם שורשים עמוקים ונפתחו אל עבר השמש הנעימה.
זו התודה שלי.
תודה שהיא פרח, שהיא צמיחה ולבלוב.
אני מאושרת שזכיתי בחיי להתענג על גלי אהבה שהם ללא ספק מערסלים ומנחמים ומגינים וחלילה לא מציפים או מטביעים. בקלות יכלו להיות כאלה אך לשמחתי בחרתי באנשים שופעים טוב ורוך שילוו בדרך.
זכיתי.
תודה
הרי מדובר כולה בארבע אותיות קטנות : ת ו ד ה .
מילה מתעתעת, צנועה ופשוטה שנוצרת בתוכה זר מרהיב של פרחי אביב, מלבלבים במלוא תפארתם.
אחרי שנזרעו הזרעים, הושקו במים טובים ומרווים, הנצו ניצנים מתוך האדמה הלחה, צימחו להם גבעול גמיש וחזק וגם שורשים עמוקים ונפתחו אל עבר השמש הנעימה.
זו התודה שלי.
תודה שהיא פרח, שהיא צמיחה ולבלוב.
אני מאושרת שזכיתי בחיי להתענג על גלי אהבה שהם ללא ספק מערסלים ומנחמים ומגינים וחלילה לא מציפים או מטביעים. בקלות יכלו להיות כאלה אך לשמחתי בחרתי באנשים שופעים טוב ורוך שילוו בדרך.
זכיתי.
תודה
היומיים האחרונים היו מרגשים במיוחד.
עבודה של כמעט שלוש שנים, ובעצם של חיים שלמים, התנקזה
לארבעים ושמונה שעות משמחות ומפעימות.
החוויה עוד כל כך טרייה בליבי עד כי קשה לי לבטא במילים את מלוא עומקה ועוצמתה.
אז אני אתן לתמונות לדבר.
כאן למעלה - תמונות מאירוע ההשקה שערכתי לכבוד המצולמות בספר החדש (והמהמם!) שלי.
הבוקר המופלא הזה התקיים ב"ציונה" המעולה
ותיעדה אותו הצלמת המוכשרת, העדינה, המקסימה והרגישה
עוד תמונות ניתן למצוא כאן (שווה להציץ :) )
וכאן למטה - תמונות וטקסט שקראתי בכנס "נשים מעוררות השראה" שנערך אתמול בגני תקווה.
הופיעו שם נשים באמת מרתקות ומרגשות ואביעד קיסוס אחד, יחיד ומיוחד.
כולנו זכינו לליווי מחבק וחם מאישה מיוחדת במינה - אושרית נברה שמה.
זכינו, ובגדול. ללא ספק.
דויד פרלוב אמר: "צלם את האחרים כאילו אתה מצלם את עצמך"
אני צילמתי נשים.
...
אני איילת לנדאו.
נולדתי בקיבוץ משאבי שדה, אי שם במדבר הרחוק.
כשהייתי בת חודשיים עברתי מבית הוריי לבית הילדים הקיבוצי.
אני רוצה לספר לכן זיכרון מילדותי:
חושך, מיטה, ילדה במיטה, מתעוררת מחלום מפחיד, או פשוט צמאה לכוס מים.
יוצאת מהחדר ועומדת מול קיר. וגבוה על הקיר תלוי מכשיר אינטרקום, כמו מין בייבי סנס ענקי.
והילדה קוראת בקול קטן "שומרת, שומרת, בואי."
ומחכה, שתבוא אליה. אם תבוא אליה.
...
אני חושבת שרק כשנולד יהונתן, בני הבכור, הבנתי מה בעצם הייתה המשמעות של החוויה הזו עבורי, כילדה ובהמשך כאישה.
בכל פעם שהוא היה מתעורר בלילה, הייתי ניגשת למיטתו, מרימה אותו, מחבקת אותו, לפעמים מאכילה, לפעמים פשוט מלטפת ולוחשת "ששששששש......" חרישי עד שנרדם שוב.
כשהיה מתעורר ב- 5:00 בבוקר (כן, הילד רפתן!) היינו מבלים את שעת הזריחה (אחרי שסיננתי כמה קללות כמובן) ברגעים נעימים של יחד. רגעים בהם הבטתי בו, באור הרך של הבוקר, והוא נראה בעיניי כדבר היפה ביותר שראיתי בחיי.
לקח לי זמן להסכים ולשאול את השאלה :
"אני - התינוקת שהייתי, הילדה שהייתי,
מי בא אליי בלילה?
כשבכיתי? כשהייתי רעבה? כשרציתי חיבוק?
מה עשיתי ב-5:00 לפנות בוקר כשהתעוררתי לבדי במיטת הברזל האדומה, מוקפת בילדים בודדים כמוני.
האם מישהו הביט בעיניי? הביט בי? ראה אותי?"
....
אני נוסעת יחד אתכן שלושים שנה קדימה בזמן.
מבצע "צוק איתן", הדרום בוער, הארץ רועדת. אני חווה ימים קשים של חרדה עמוקה.
בשביל להרגיע את הנפש, נרשמתי לקורס צילום שעתיד היה לשנות את חיי.
קיבלנו שיעורי בית – לצלם דיוקן. פורטרט.
מעולם לא צילמתי פורטרט. תמיד התביישתי לגשת ולבקש "אפשר לצלם אותך?" וגם לא רציתי לצלם אדם בחשאי, מבלי שידע שלכדתי רסיס מנשמתו בעדשת המצלמה שלי. אז צילמתי בניינים, אובייקטים, נופים שאהבתי. רק לא אנשים.
מכיוון שאני תלמידה מצטיינת יצאתי נחושה וחדורת מוטיבציה אל עבר המשימה – אני הולכת לצלם פורטרט. של בן אדם, חי ונושם.
הגעתי לביתה של נטע, אישה שאינני מכירה ושרכשה ממני שבוע קודם לכן בגדים במכירת יד שניה שערכתי בביתי (פעולה תראפויטית בפני עצמה, אבל על כך אולי ארחיב בפעם אחרת...). רציתי לצלם אותה לובשת את הבגדים שהיו פעם שליי בביתה שלה.
הסיטואציה הייתה הזויה במיוחד. אישה מאד ביישנית עם מצלמה פוגשת אישה זרה לחלוטין ומבקשת להביט בה.
ברקע אזעקות ובומים של פגזים שנוחתים במרחבים הפתוחים שסביבנו, ונטע מספרת לי שבדיוק חזרה מהלוויה של חייל.
אז דיברנו, שתקנו, הבטנו.
אחרי שלוש שעות נפרדנו ואני פתאום הבנתי שמצאתי את הייעוד שלי.
אני, איילת לנדאו, רוצה לפגוש נשים, במרחבי חייהן, לשמוע אותן ועליהן, להביט בהן במבט שאולי יפיג מעט את הכאב ולאפשר להן לראות את עצמן כפי שהן באמת.
יפות, ייחודיות, מורכבות, שלמות ומושלמות.
...
בשנתיים וחצי האחרונות צילמתי יותר משמונים נשים. נסעתי לאורכה ולרוחבה של הארץ, פגשתי חברות נפש. וגם פגשתי את עצמי.
פגשתי את הילדה שהייתי. הילדה שאיש לא ראה, שם בחושך. הילדה שלא ידעה לראות את עצמה.
...
אולי גם פגשתי אתכן?
...
אם אשאל עכשיו מי כאן לא אוהבת להצטלם, מי כאן מסתכלת על עצמה בתמונות ונרתעת, או מתכווצת.
אם אשאל אתכן עכשיו – "מי כאן חושבת שהיא יפה? שהיא מיוחדת? שהיא חד- פעמית?"
מה תענו לי? מה תענו לעצמכן עמוק בתוך תוככן?
...
מערכת היחסים שלנו עם עצמנו, כנשים, היא מורכבת.
אנחנו נוטות לבקר את עצמנו לא פעם, אנחנו נוטות לגמד את היכולות שלנו, אנחנו נוטות לשים את עצמנו בצד לטובת אדם אחר. אולי לטובת הילדים? בני הזוג? אולי למען ההורים שלנו?
...
ולפעמים אנחנו נוטות לשכוח את עצמנו, את המקום שלנו בעולם. הנוכחות שלנו מתערפלת, מתפיידת, נעלמת.
ואם נחשוב על זה, זה בעצם מאד מאד עצוב.
בואו ניזכר לרגע ברגעים מילדותנו בהם היינו נראות.
ברגע הזה שצעדנו את הצעד הראשון,
ברגע הזה שעשינו פווווו על הנרות במסיבת יום ההולדת,
ברגע הזה שהצלחנו לקרוא מילים ראשונות בספר,
ברגע הזה שרצנו בדמעות לקבל חיבוק.
רגעים כאלה שבהם היינו מרכז העולם. שבהם ראו אותנו.
נסו להיזכר ברגע בחייכן בו השתקפתן במבטו של אדם שהיה משמעותי עבורכן, ושהייתן משמעותיות עבורו.
נסו להרגיש את המבט הטוב הזה, המבט המיטיב הזה.
מה עולה בכן?
חום? רוגע? צמרמורת נעימה? נשימה עמוקה שממלאת את כל הגוף? אולי גם דמעות?
מתי בפעם האחרונה זכיתן במבט שכזה?
מבט של של ריפוי.
מתי הבטתן בכן, בעצמכן, במבט שכזה?
...
אני יכולה לספר לכן שבמשך הרבה שנים מחיי לא הסכמתי לקבל מבט שכזה מהעולם ובטח שלא להעניק אותו לעצמי.
אנחנו חיות בעולם שהמבטים בו הם לעתים של ביקורת, של חוסר ביטחון, של פחד.
התקשורת מספרת לנו שאנחנו נורא שמנות, או נורא נמוכות, או נורא מכוערות.
היא מספרת לנו שאנחנו לא עומדות בקצב, שאנחנו לא מממשות את עצמנו, שאנחנו לא אימהות מספיק טובות, שאנחנו לא חשובות. ובקלות ניתן להיסחף למקומות של שנאה עצמית עמוקה וקשה.
ואם חלילה נתבלט, נספר כמה אנחנו נהדרות – לנו ולעולם, יגידו שאנחנו "עפות על עצמנו", שאנחנו לא צנועות, ש"מותק, תרגיעי, למה מי את?"
או גרוע מכך, נגיד את זה לעצמנו.
נספוג מעצמנו מילים קשות ומכאיבות של הלקאה עצמית, זלזול והשפלה.
...
אז מה אני בעצם אומרת?
אני אומרת – לא עוד!
אנו ראויות למבט המיטיב הזה, כל אחת ואחת מאיתנו.
המבט המשתאה הזה, האוהב הזה, הגאה הזה
של אמא שזוכה לראות את צעדיה הראשונים של בתה,
שזוכה לראות את בתה מכבה את כל הנרות על עוגת יום ההולדת,
שזוכה לראות את בתה קוראת מילים ראשונות בספר,
שזוכה לראות את בתה רצה אליה בדמעות כדי לקבל חיבוק.
שזוכה לראות את עצמה.
את כל הישגיה, חלומותיה, כאביה, כישלונותיה, אהבותיה,
במבט חומל, מכיל ועדין.
המבט שמגיע לה. ולי. לך.
...
ואני חוזרת להתחלה, לשאלה ששאלתי לאחר שיהונתן נולד-
מי מביט בי? מי רואה אותי?
כיצד אני נראית, בעיני אחרים אבל בעיקר בעיניי עצמי?
הרי לא צריך לגדול בלינה משותפת בקיבוץ כדי לסבול מחוסר של מבט מיטיב.
לכל אחת מאתנו יש בטח לפחות זיכרון אחד כזה, של בדידות, של חוסר נראות.
ואנחנו הרי כל כך ראויות להיות נראות,
להיות חשובות, ייחודיות, חד פעמיות, מופלאות.
...
תודה.
אתבונן / מרים חלפי
אתבונן בתנודות אישון העין
אישון עין קטן
מלא אין סוף מראות הנפש.
בתנודות נפשי
אתבונן
לו להרף עין
נפשי עצמי לדעת.
*
ועוד מילה - החודש הזה עשיר באירועים משמחים!
אז לא רק שהספר שלי "חשופה" יצא לאור
ולא רק שקיימנו השקה כה יפה ומרגשת
ולא רק שהצגתי בכנס מול ארבע מאות אנשים
בשבוע הבא תיפתח תערוכה באמת מיוחדת וחשובה (כן, חשובה!)
ישתתפו בה יוצרות מרתקות ומוכשרות וגם אני אקח בה חלק
(אני עדיין קצת לא מאמינה - אבל זה באמת קורה!!!)
מזמינה אתכן בחום לפגוש אותנו בערב הפתיחה שיתקיים ביום חמישי הבא
16.3 ב- 19:30 בערב
בבית אריה קלנג באשדוד.
מצפה לראותכן/ם!
איילת יקרה, הרחבת לי את הנשימה והפלת לי כמה אסימונים חשובים שאין לך מושג בכלל.
השבמחקשמחה בשמחתך ומרגיש לי שזו רק ההתחלה לה לה...
מליוני מזל טוב על עבודת קודש ק ו ד ש שאת עושה.
כן יירבו.
ואין ספק שעוד אחזור להציץ כאן בפוסט הזה בדיוק.
את נהדרת וחשובה❤❤❤
תודה רבה רבה רבה ענבל יקרה!
מחקהתגובה שלך מעניקה לי המון כוח. גם אני עוד אשוב אליה שוב ושוב :)
שמעתי על הספר החדש והמיוחד שלך וראיתי במהלך החודשים האחרונים תמונות מתוכו. תמונות יפהפיות.
השבמחקאבל הפוסט הזה, על הילדה הזאת, שמצויה בכל אחת מאיתנו, צובט חזק בלב.
כל אחת זקוקה למבט מיטיב.
מקסים 🌼
תודה רבה ליאת.
מחקאכן. כל אחת.
כיף שהתחברת לצילומים וגם לטקסט.
את רואה אנשים.
השבמחקכמה פעמים לא רואים אותנו, לא באמת, לא עד הסוף, לא כמו שהיינו רוצות.
ואת פשוט רואה אנשים.
צריך בשביל זה צניעות, כזאת אמיתית לא בכאילו.
וצריך בשביל זה סקרנות, לצלול לתוך אדם חדש, עד למעמקים.
וצריך בשביל זה להיות קצת ילדה שמתבוננת, שמקשיבה, בלי ביקורת או שיפוטיות, בלי ציניות וזיוף.
והסיפור הזה מחבר הכל יחד, את אותה הילדה שרוצה שיראו אותה ועכשיו היא רואה אנשים אחרים.
מעולם לא נפגשנו אבל מרגישה כאילו יש לנו כבר דרך ארוכה יחד.
גלית מקסימה!
מחקהמילים שלך פשוט מופלאות, מדוייקות ומדייקות.
המון המון תודה על שהבטת גם את.
עוד ניפגש :)
איילת אהובה. נראה שהיה בוקר מקסים, וכל הנשים האלו, שעוררת וכינסת לתוך הספר ומחוצה לו, כולן זורחות מבפנים החוצה. את נראיית נהדר וממריאה לך מי יודע עד לאן. חיבוקים ונשיקות מהמבריזה הצפונית והאוהבת.
השבמחקתודה מיכל אהובה!
מחקגעגועיי לבריזה הצפונית...
את לא יודעת כמה פעמים חשבתי על הילדה הזאת שהייתי וכמה אני צריכה לשוב ולפגוש אותה כל יום מחדש ולקבל אותה ולשמור עליה בתוכי. גם על אמא שלי חשבתי ככה. מסתכלת עליה לפעמים בתמונות וחושבת על הילדה שהייתה. העלת דמעות בעיני, כתבת כל כך יפה. שמחה שהספר יצא לאור, הוא קיבל את תמיכתי ומחכה כבר לדפדף בו
השבמחקתודה רבה יעלה יקרה!
מחקמרגישה שאת מבינה ממקור ראשון. שגם את מכירה את הסיפור...
המון תודה שתמכת! בקרוב הוא יגיע, הספר שלי, אל מפתן דלתך :)
איילת, אין זה סוד שבכל פעם שאני קוראת אותך אני מתרגשת, אני תמיד מוצאת את עצמי בחלק מהמילים שלך, לפעמים יותר ולפעמים עוד יותר, ובעיקר אני מרגישה שאני רוצה להכיר אותך, לדעת מי זו שמאחורי המצלמה ומאחורי המילים. בפוסט הזה ממש הרגשתי כאילו כתבת אותי, היו בו משפטים שנגעו בי עמוק בפנים והפסקה האחרונה כבר גרמה לדמעות להיקוות בזוית העין. תודה על פוסט מיוחד ובהצלחה בתערוכה.
השבמחקמיכל היקרה
מחקאני כל כך מתרגשת ומודה לך על שסיפרת עד כמה המילים הללו שלי נוגעות גם בך. כמה את מרגישה בלב ובנפש את הדרך הזו והחיפוש הזה והצורך הכל כך בסיסי הזה שלך ושלי ושלנו בנראות ובמבט מיטיב.
שולחת אלייך חיבוק חם !
איילת, קראתי עכשיו שוב את הפוסט היפהפה הזה, שנתת לי לקרוא בפדרולבה המופלאה..! אז תדעי שנכנסת לי ללב ולימדת אותי לבכות ושחודשים או אולי אפילו שנים לא צחקתי כל-כך הרבה כמו איתך ושאת פשוט מקסימה ומעוררת השראה.
השבמחקאוהבת ♡ מירב
מירב אהובה!
מחקגרמת לי לדמוע (שוב...) ולחייך חיוך אוהב ואהוב (שוב...)
כמה טוב שנפגשנו, בכינו וצחקנו יחד אי שם הרחק מהבית.
חיבוק ענק. כולי געגועים!