פעולה של הקשבה עמוקה (שרק במקרה נעשתה עם העיניים)

יש ימים כאלה שהכל מתחרבש וכל התוכניות נעצרות ולא רוצות להתקדם ובכלל יש איזו אנרגיה של תקיעות ומשום מה השמש בשמיים שיצאה מבעד לעננים לא מצליחה לרכך את הדכדוך שמתפשט אט אט במעלה הגרון אל עבר שקיקי הדמעות. ועולות שאלות אם הדרך טובה ונכונה ואם בכלל יש בה משמעות ומה המטרה וכן הלאה וכן הלאה...

אז אני עוצרת רגע ונושמת לתוך התסכול והמחנק בגרון והעיניים המתמלאות ועולות על גדותיהן וחוזרת לטקסט ששלחה אליי לא מזמן אישה יקרה וטובה. ומיד הדרך שוב מתבהרת. ויש אופק.

הי איילת,

אני רוצה להסביר לך למה הצילומים איתך היו כל כך מרגשים, אבל בשביל זה אני צריכה רגע לקטר.

אני מדברת עם אנשים רבים בכל יום, פוגשת באנשים רבים בכל יום, ובכל זאת אני מרגישה שבסוף כל יום אני נשארת עם מעט מאד בידי. על מה בעצם דיברנו, אני שואלת את עצמי. מה בעצם היה שם ואיך חלף היום הזה בלי להתעקש שאזכור אותו כשאני מנסה להזכר.

פעמים רבות מדי אני מגלה שמה שאני חושבת שהוא אני הוא בעצם בעיקר העדר אני. פעמים רבות מדי אני לא נותנת קשב לעולם ולא מקבלת קשב מהעולם. במקום זה אני משתתפת בתיאטרון האנשים שבו אנחנו משחקים את התפקיד של עצמנו, וכאילו חולפים זה בתוך זה אבל בעצם חולפים זה לצד זה. לא נגועים.

רק לפעמים, עם אנשים מסויימים וברגעים מסויימים, קורה נס. שניים נעצרים זה מול זה ומקשיבים באמת. הרגע, שבדרך כלל נרמס על ידי הרגע שאחריו, נעצר. ומתרחב. ומתעמק. ופתאום יש ים של זמן שבו קורה רק דבר אחד: האת או האתה. החד פעמיים מנשוא. ואת זה זוכרים, ולא סתם זוכרים, זוכרים לכל החיים.

אבל זה נדיר הקשב הזה. צריך בשביל להגיע אליו מידה כל כך לא שפויה של נדיבות. לתת כמעט יותר מדי. כלומר, את כל מה ההקשבה שיש.

ובמפגש בינינו נתת לי את הדבר הנדיר הזה הנדיב הזה. לקחת ביייביסיטר ונהגת עד אלי, ואז מצאת חנייה, ואז שתית לאט את התה בלי למהר. ואז, כעבור שעה, הרמת את המצלמה. ואז לא צילמת תמונה אחת. צילמת שלושת אלפים. עוד ועוד ועוד תמונות, לא רגע אחד אלא שלוש שעות. ואחר כך עוד עשרות שעות של עריכה ובחירה וצפייה במסך. ואחר כך קבעת איתי עוד יום צילומים הפעם בסטודיו. כאילו אין לך תינוקת קטנה בבית, כאילו לא כל צעד ריקוד עולה לך במאמץ עצום כל כך.

בקצרה, עשית מולי פעולה של הקשבה עמוקה שרק במקרה נעשתה עם העיניים.

איך יכול להיות שאני חשובה מספיק בשביל כל זה שאלתי את עצמי, ובה בעת השתקתי את השאלות וניזונתי מהנתינה הזו ממעמקים. עוד באותו יום הרגשתי שאני יוצאת לעולם כשהלב שלי, המוזן, פתוח יותר ונדיב יותר. מוכן להשיב בתורו את הסוג הזה של קשב למי שיקרה בדרכי. מוכן להפוך את העולם למקום טוב יותר. לחיצת צמצם אחרי לחיצת צמצם.

תודה גדולה. היטבת איתי והיטבת אותי.

שלך

אורית

*

עוד תמונות של נשים נהדרות ומילותיהן הטובות כאן

*