מאז שלמדתי לאחוז בעיפרון

מתי לראשונה יצרת אמנות כתרפיה?

ככלי שמביא מעט מזור ונחמה לנפש.

השאלה הזו נשאלה לפני כשנה במסגרת קורס בו למדתי 

שנקרא "הסמלה חזותית, בין-סובייקטיביות וטיפול באמנות".

שם מפוצץ שבסה"כ מגדיר די בתמצות (אני חושבת) מהו טיפול באמנות.

אבל לא בתיאוריה עסקינן אלא במעשי, בממשי, ביצירה עצמה,

באנרגיה שמתועלת ממעמקי הנפש לקצה המכחול.

למרבה פליאתי ידעתי מיד לענות.

חורף 1992, לונג איילנד ניו יורק.

פעם בשבוע

נסיעה ארוכה בשברולט הגדולה, החומה, הישנה

מהבית הפרוורי אל החווה רחבת הידיים.

אל האסם הישן ההוא שהיה מלא בקסם שעמד בלב המרחבים הירוקים שהשתפלו ברוך אל האופק.

שם היא גרה,

המורה לאמנות.

אמנית ישראלית שהעתיקה את חייה אל אמריקה הרחוקה.

הייתה זו שעת אחר הצהריים,

ילדה בת 10, 

שרק לפני מספר חודשים עזבה את הקיבוץ הקטן אי שם במדבר 

והתעופפה אל המקום הרחוק ביותר שיכלה לדמיין.

ביישנית, בודדה, מנותקת מכל מה שהיא מכירה.

ניגשת בשקט ובהססנות אל חומרי היצירה.

המורה מלמדת כיצד לאחוז בגיר פחם,

כיצד לצייר קונטור של דובון ואז סרט קטיפה.

והילדה מציירת בתנועות עדינות, בחוסר ביטחון שאט אט מתחלף והופך לחדוות יצירה,

באצבעות קטנות שנמרחות בשחור של הפחם ואז באדום של גיר השמן, ואז בלבן.

כן, גם הלבן הוא צבע, גם הוא מותיר סימנים על האצבעות.

שם חוויתי לראשונה טיפול באמנות. 

אף כי לא היה מוגדר כך, כך היה.

במשך שנה, אחת לשבוע, בלב האסם הנעים, 

בטבור המרחבים הירוקים,

באתי לצייר את חיי.

כיום אני מנסה לאפשר לילדות שמגיעות אליי, גם אם במעט, חוויה דומה להיא שחוויתי אז בילדותי.

אני חווה את היצירה והיצירתיות כחמצן הזורם בעורקיי. 

בלעדיו אמות.

אולי לא פיזית, אך וודאי שרוחנית.

וכאן אני מתחברת להווה.

הימים הם ימי חופשת לידה.

אני אמא במשרה מלאה לשני קטנטנים שהם כל עולמי.

ואני גאה בי כאמא, גאה ביכולות ובכוחות שאני מגלה בי.

אני שמחה שמחה אמיתית ובריאה בכל חיוך שלהם

ונהנית יום יום מרשת תמיכה מופלאה שטוותה עבורנו משפחתי.

אבל בין לבין אני גם מתגעגעת ליצירה.

מגרד לי באצבעות. פשוט ככה. זרמים בלתי פוסקים חולפים בגופי וקוראים לי לשוב ליצור.

וכך, לאט לאט, בצעדים זהירים ומדודים, אני חוזרת.

החזרה ליצירה מגולמת כעת בסדרה של פוסטים שיעסקו בנשים יוצרות 

אותן אני אוהבת ומעריכה מאד.

תחומי היצירה, מגוונים הם, והחוט המקשר ביניהם הוא הביטוי העצמי.

הקוראות הוותיקות ודאי יזכרו שניצנים לסדרה זו הנצו בפוסט שפרסמתי לפני מספר חודשים 

על חברתי המוכשרת 

הגר קינן

והפעם אני נרגשת ושמחה להציג אישה שחוט סמוי מן העין כאילו מחבר בינינו.

אישה שהאמנות שלה היא תראפיה מבלי שתהיה מוגדרת ככזו.

פשוט כזו.

שרון רשב"ם פרופ

על שרון כתבתי בפוסט הנצפה ביותר בהיסטוריה של הבלוג (ובעיניי לא בכדי...) 

שנקרא

על פורטרטים, קעקועים וגופיות ממוספרות

ודרכו נרקם בינינו קשר מיוחד.

לאחר שהפוסט נכתב חיזרתי אחריה בבקשה לצלם אותה יוצרת.

זה לא היה פשוט אבל לבסוף הצלחתי!

אני בוחרת להציג כעת את התמונות שצילמתי ברצף, ללא טקסט, 

וזאת על מנת לנסות ולהעביר את חוויית השהייה בסטודיו יחד עם שרון. 

בסוף הסדרה הזו תוכלו לקרוא את הטקסט הנהדר ששרון כתבה במיוחד עבורי

(רואים שאני מסמיקה?)

אז קדימה, מתחילות.

המילים של שרון:

אני מציירת מאז שלמדתי לאחוז בעפרון. 

כשלא היה לי עפרון או גיר הייתי משרטטת דמויות על רגלי, היד תמיד זזה. 

כשרון הוא מתנה ואני, זכיתי לצייר. 

אבל צריך לדעת לאן לתעל את הכישרון הזה, מה לעשות איתו. 

שנים רבות חיפשתי מה לומר. כשלא היה לי, העדפתי לשתוק, לא לצייר בכלל. 

בשנת 2005, התחלתי לצייר בסטודיו של ידיד רובין ז"ל ושם גם מצאתי את השפה הציורית, את הנרטיב, את מה שגרם לי לדבר. 

אני לא מוצאת את עצמי כאשר מדובר בשעתוק של המציאות, לא רוצה להסתכל על נוף ולהעביר אל הבד.

מה שמפעיל אותי, שגורם לי לעבוד, הם הזיכרונות. 

ובהמשך, כאשר אלו עובדו עד דק, מצאתי את עצמי נשארת בחצר הילדות.

משתהה, מתעכבת על רגשות, על המקום החמקמק הזה, 

היכן שהשפה הייתה דלה כמו השליטה והיכולת לאחוז במושכות של חיינו,

אבל שבו הדמיון היה כר עצום מימדים, צבעוני ומזמין. 

בועה בה אפשר להיעלם. למצוא פרטיות, זמן אישי. 

אני מרגישה שבתור ילדה נאבקתי ולא הייתי פנויה להבין ועכשיו אני מבקשת לחזור לשם, לבדוק מי הייתי,

לבחון את עולמם של ילדים אחרים. להבין אותם. 

אני בוחרת לצייר בסגנון שבורח מדיוק, מנאמנות לקו ריאליסטי.

מעדיפה לתת לקו לדבר, לגמגם, להישאר בחוסר השלמות שלו, פגיע. 

כך אני רואה גם את החיים. יפים בחוסר הדיוק שבהם. מרגשים בגמלוניותם. 

לא מזמן למדתי מושג שבא מעולם האסתטיקה היפנית, "ואבי סאבי", המדבר על היופי שבאי השלמות.

בדיוק שנמצא בכל דבר כשם שהוא, על שגיאותיו, עם הצבע הדהוי, החלודה.

התרגשתי. שם אני. רוצה לקבל את הדברים על מוזרותם, אי השלמות שבהם.

אני אוהבת זמרים ששרים בקול קצת סדוק, שלא מדייקים בסולם,

אני אוהבת שבורח רגש מתוך הקול שלהם, מחפשת לראות אותו מציץ אלי, אמיתי.

בשביל לקבל רגש צריך לשחרר את זה שבתוכך.

לא לפחד לתת לו חופש. לספר, לשתף, להראות סדקים. 

אני רוצה שיקבלו כך גם אותי. מעט סדוקה לפעמים. 

אני מודה על הזכות למצוא את הקול, להעיז לשתף ולא לפחד ממה שיגידו. 

מתרגשת בכל פעם שאני מבינה שיש מי ששומע.

*

תודה רבה לך שרון על שהכנסת אותי לעולמך ואפשרת לי להביט בך יוצרת כך ממעמקי הנפש והנשמה