אי שם

הימים הם ימי חזרה לשגרה

ואני מגלה שקשה לי יותר מבעבר.

בכלל, הכל אצלי איטי יותר.

ובמקום להילחם (כפי שאני רגילה) ולהיכנס לקצב בכל הכוח

אני מתמסרת לאיטיות הזו. ללאות.

וברקע רעידת אדמה

אי שם, במקום האהוב עליי בעולם.

ואני מתכוננת לרעידת אדמה שאולי תבוא לי בשלהי הקיץ.

רעידת אדמה שאולי תמחק הכל, תטרוף את הקלפים, תייצר שוב, כמו אז, התחלה חדשה.

או שמא, רעידת משנה, עדינה יותר, הרסנית פחות שרק תשקשק אותי, אותנו, היטב

ותכוון לשבילים מדויקים יותר.

מצב הרוח המהורהר נח עליי בימים האחרונים

בעצם,

בחודשים האחרונים

ושוב, אני מתמסרת לו.

עכשיו מהורהר.

ולא שרע, חלילה.

ואין על מה להתלונן.

הכל זורם ומתקתק בקצב הנכון, תודה למי שצריך להודות.

אז זה בסדר שיש כמה רגעים להרהר.

החודשים האחרונים היו רכבת הרים

מלאים בהתרחשויות וגילויים

מלאים בהתחלות.

עכשיו אני מתחילה לחבר קצוות, לעשות סיכומי ביניים.

לזה אני זקוקה כנראה.

עד כה הייתי בתנועה מתמדת,

נוסעת בכל הארץ, מצלמת, עורכת, בונה אתרים, כותבת עבודות סמינריוניות וסיכומי טיפול, מגדלת ילד חמוד
(יחד עם אבא חמוד לא פחות)

ועכשיו, כאמור, הגוף דורש קצת מנוחה.

החגים עברו

המועדים לשמחה וגם המועדים לעצב.

ואני דאגתי טוב טוב להיות בתנועה ולחלוף על פניהם.

ועכשיו מנוחה.

לפני שבוע חזרתי ממסע קצר ועוצמתי

ומאז אני מוצאת את עצמי חושבת יותר מהרגיל.

אין משהו ממוקד, הכל בתנועה.

אבל אני יודעת שזה חשוב.

אז אני מתבוננת במחשבות ונותנת להן לבוא וללכת מבלי להבין אותן לתומן.

וממשיכה כאן את רצף האסוציאציות.

אולי עוד יתגלה משהו חדש.

ואולי יישאר בגדר תעלומה.

זה בסדר וזה בסדר.

כאמור, נסעתי לסדנת צילום קסומה בניצוחה של אפרת לוזנוב,

אישה קטנת ממדים ועשירה בתוכן.

היא נועזת, היא מוכשרת, היא יוזמת, היא אמיצה.

וביד רמה וחיוך גדול היא דואגת שכל פרט יהיה במקומו,

שהסצנה תהיה מדויקת ובו זמנית חמה ומרושלת וחיננית ומקומית.

אפרת, צלמת בוגרת בצלאל, חיה עם בן זוגה ושני ילדיהם בבולגריה.

הם עברו לכאן לפני מספר חודשים ומאז הם מממשים חיים של גילוי, הפתעה והרפתקה.

ונראה שזה כל כך נכון עבורם. עבורה.

וזה משמח מאד.

משמח לראות אנשים שהלכו בעקבות הלב,

שהגשימו את החלום ויחד עם זאת, רגליהם נטועות בקרקע והם בונים להם עולם קסום משלהם.

הסדנה של אפרת הייתה שילוב מופלא 

בין דקדקנות, שלמות והתמקדות בפרטים הקטנים 

לבין פשטות וצניעות של מקום שעמד מלכת.

כך נוצרה החוויה המדויקת ביותר עבורנו, משתתפות הסדנה.

השפע נוצר באמצעות שיתוף פעולה מופלא בין שתי נשים מוכשרות ומקום:

האסתטיקה המדויקת של אפרת 

והטעמים החלומיים של נורה, חמותה,

ששולבו יחד עם הפשטות והיופי של הכפר בו שוכנת הסדנה.



אז היה אוכל נהדר, וחברה מענגת של נשים מרתקות ומוכשרות שהתקבצו מכל קצוות הארץ.

וצילמנו בלי סוף, ודיברנו, והקשבנו וצחקנו, ואכלנו כמובן.



 

והיה עוד משהו.

שבעיניי היה החשוב מכל.

היה הכפר.





והיו אנשי הכפר.

והפשטות שלהם נגעה לי בנימי הנימים שבלב.

כי לכאורה, ראיתי אנשים זקנים שחיים בבתים סדוקים ועובדים את אדמתם.

אנשים שמייצרים עבור עצמם את כל צרכיהם.

את הלחם, והירקות, והפירות והבשר.

לכאורה ראיתי כפר שקפא על שמריו

עם מכוניות ישנות ועזובה ורוח קרה ששורקת באזניים.

לכאורה ראיתי מקום שננטש אט אט.

שמודעות אבל ממלאות אותו 

ושהזמן בו זז לאט אך בעקביות.

אבל גם ראיתי עוד משהו.

ראיתי חיוכים רחבים, הכנסת אורחים, נופים מופלאים,

וראיתי וילונות תחרה לבנים, מכובסים ומגוהצים, תלויים בחלונות הישנים.

כן, אולי בעוד מספר שנים יהיה זה כפר רפאים.

אך היום הוא חי,

חי בקצב שפחות מוכר לי,

קצב שקצת קשה לי להתמסר לו,

אבל עדיין קצב.

הלב עוד פועם.

ואני חושבת

שאחרי יומיים,

בסך הכל יומיים,

גם אנחנו קצת הסכמנו להאט.

תיקתוקי המצלמה הפכו פחות אינטנסיביים.

המבט השתהה יותר על הדברים.

 



ובין לבין גם הגיעו הילדות האלה.

שהן תמימות ורכות ומחייכות ומקפצות ונטולות דאגות.

הן אנחנו, פעם, לפני שהזמן התחיל לרוץ.

 



ואחרי יומיים הרגשתי שאני כבר בת בית

ושאולי בעצם עברו שנים.

ושבתי לביתי שלי, אל האנשים שאני אוהבת.

והורדתי הילוך.

זה זמן להשתהות.

לפרטים אודות הסדנה הקסומה של אפרת לחצו כאן.

אני חזרתי קצת אחרת.