אישה שמצלמת

בגיל 15 קיבלתי מצלמה מסבי.

ככה זה התחיל.

צילמתי וצילמתי וצילמתי

ואז, לפני חמש שנים בערך, הפסקתי.

טוב, זה לא ממש נכון.

לא הפסקתי מעולם.

פשוט עברתי לצלם בטלפון והרגשתי טוב.

ממש טוב.

ואז גיליתי את 

"נשים מצלמות"

ואהבת הצילום פרחה בי שוב במלוא עוצמתה.

חברה שלחה לי הודעה והציעה שאכיר, שאגשש, שנראה לה שאתחבר.

מיד התחברתי.

כמובן.

עקבתי באדיקות אחריהן,

קראתי והבטתי בתצלומיהן הנהדרים

והרגשתי שסוף כל סוף מצאתי את המקום שלי.

המקום הזה שמאפשר לצילום לגעת ברגש

בנגיעה 

כה עמוקה ומטלטלת,

כה עדינה ומנחמת.

כבוד גדול נפל בחלקי ואפילו הוזמנתי להצטרף לצוות הכותבות של האתר (!!!)

*תוכלו למצוא לינקים לכמה טקסטים שכתבתי בסוף הפוסט הזה.

בקיץ האחרון, בין מבחן להגשה, הצלחתי להירשם לקורס הצילום המדהים

שמציעות חדוה שפרעם וליאור מן, מייסדות "נשים מצלמות".

זו הייתה המתנה הכי נכונה ונהדרת שיכולתי להעניק לעצמי.

למדתי עם עוד אחת עשרה נשים חכמות, מרגשות וטובות לב

ויחד עם חדוה וליאור יצרנו מרחב מחבק, קשוב, מפרה וכישרוני להפליא.

צילמנו.

התבוננו.

דיברנו.

על צילום

ועל מה שרואים מבעד,

מה הסיפור שמסתתר מאחורי הנגטיב.

מה נחשף בדרך,

מה נותר מאחור.

וכן, הייתה גם טכניקה, אבל תרומתה הייתה מזערית ביחס לעושר שחלקנו זו עם זו.

התפתחנו יחד, עודדנו, טיפחנו אחת את יצירתה של רעותה, כל אחת בדרכה המיוחדת.

* הערה קטנה: מכיוון שבאתי עם ידע קודם בצילום קיבלתי אישור מיוחד להיכנס ישירות לקורס המתקדמות.

עכשיו בא לי לעשות גם את קורס המתחילות :)

ולמה אני מספרת לכן את כל זה?

אה!

אז ככה,

שתי סיבות:

1.

האתר של "נשים מצלמות" 

חודש, שודרג ועודכן והוא כעת אפילו יותר מרהיב ומרתק משהיה.

2.

בעוד שבועיים בדיוק נפתח קורס הדגל של הנשים המצלמות המופלאות

קורס אמנות הצילום מהלב

אני רוצה כעת לצרף אתכן אליי למסע שעברתי במהלך הקורס, 

ושאני עדיין עוברת בחודשים האחרונים.

זהו מסע צילום רגשי עמוק ומשמעותי מאד עבורי.

לא פחות. לא יותר.

בחורשה

במפגש הצילום הראשון,

לאחר שהכרנו מעט זו את זו,

יצאנו לצלם בחורשה.

סתם חורשה.

וזה מה שיצא ממני שם.

זה היה מפתיע, משמח וסימל היטב את תחילת המסע.

ההתמקדות בפרטים, העדינות, הרוך.

נדודי שינה

חדוה נתנה לנו תרגיל בית ראשון- לתעד מהות של מקום כלשהו, לבחירתנו.
החלטתי לצלם את חדר השינה שלי אבל מזווית שונה.
הנחתי לצד המיטה מצלמה ובבוקר, מיד כשהתעוררתי, הרמתי אותה והתחלתי לצלם.
בעודי שכובה, בין המצעים הסתורים, צילמתי. וצילמתי.

ואז, בערב, כשישבתי לערוך את התמונות מול המחשב, זה הכה בי.
כמה עצב יש שם.
כמה כאב.

הפרויקט נקרא נדודי שינה
ומתאר כשלושה חודשים בחיי בהם הייתי
לא-ערה ולא-ישנה.
וסבלתי.
מאד.

הצילום אפשר לי להניח לסבל הזה.
להיפרד ממנו לשלום.

פרידה מהמדבר

בפרויקט הבא התבקשנו לצלם חלום.

בדיוק באותם ימים התכוננו הוריי למעבר מאד מאד מרגש,
מביתם בבאר שבע
לבית חדש בגבעתיים
(מרחק הליכה מהבית שלנו.)

הוריי חיו במדבר בארבעים השנים האחרונות.
תחילה בקיבוץ משאבי שדה, בו נולדתי, ובהמשך בבאר שבע.
וכעת הם כאן, איתנו, למעננו, הילדים שלהם.

בחרתי לצלם את התרגיל שם בבמדבר,
ממש במרחבים שבפאתי הקיבוץ.

נסענו בשקט דרך נופי החול ועצי השקמה
המוכרים כל כך.
נופי ילדותי.
הנופים בהם נוצרה משפחתנו.

אני מאחורי ההגה, הוריי איתי, מאפשרים לי לנווט.
עצרתי בנקודה שהרגישה לי הכי נכונה.
ככה, פשוט, בלי לחשוב.

הם עמדו מולי
ברגליים יחפות,
בידיים שלובות,
בעיניים עצומות
ואני חגתי סביבם
וצילמתי.

ברקע נשמעה רוח מדברית
ועלים מרשרשים
וצעדיי בחול
וקליקים של מצלמה
וזהו.

כך נפרדנו מהמדבר.

פורטרט

ואז , זה קרה.

אם חשבתי שעד אותו הרגע הייתי מאוהבת,

אז, בפרויקט האחרון,

הבנתי שהגעתי הביתה.

חדוה אמרה:

"צלמו פורטרט".

ואני חשבתי לעצמי,

"זה לא מעניין..."

יחד עם זאת, החלטתי להתמסר, כמו תמיד.

וכך, באמצע המלחמה, 

הגעתי לביתה של נטע.

היא בדיוק חזרה בערב הקודם מלוויה של חייל,

ובעודנו מכירות זו את זו,

ברקע, שרקו האזעקות ונשמעו פיצוצים.

אהובי בדיוק גויס למילואים באותו הבוקר 

ואני הרגשתי שאם לא אעשה משהו עם עצמי אשתגע. פשוט כך.

אז דיברנו,

ונטע אפשרה לי לצלם אותה.

תחילה לבדה

ובהמשך עם בתה המופלאה.

וכאמור, הרגשתי שהגעתי הביתה.

מאז אני מצלמת פורטרטים של עוד ועוד נשים מרתקות ויפות.

יופיין הפנימי משתקף בתצלומים.

אנחנו מדברות, משתפות, פורשות אחת בפני השנייה

את החלומות, האהבות, הפחדים והאכזבות שליוו עד כה את חיינו.

ואני מודה לכל אחת מאותן נשים נפלאות

על שהן מאפשרות לי לפגוש אותן, להביט בהן, להקשיב ולתעד מספר שעות משגרת יומן.

וכן, הכל בזכות שתי נשים מיוחדות ומרגשות

שצירפו אותי לקהילה שהן בנו במו ידיהן.

חדוה וליאור

האמהות הגדולות, האוהבות והמכילות של "נשים מצלמות".

ולמי שהגיעה עד כאן...

הנה חלק מהפוסטים שכתבתי עבור

 אתר "נשים מצלמות"

האם והבן, האב והבת

אומץ

מכתב לבני

לסיכום, תשאלו, את ממליצה?

ואני אענה,

זו המתנה הכי נפלאה שאתן יכולות להעניק לעצמכן.

כדאי לקרוא עוד כאן:

על מגוון הפעילויות של "נשים מצלמות"

וגם על הבלוג הנהדר שלהן