על פורטרטים, קעקועים וגופיות ממוספרות

לְבַדִּי / מרים ילן שטקליס

"אִמָּא אָמְרָה: שָׁלוֹם לְיַלְדִּי.
שָׁלוֹם מַחֲמַדִּי וְהָלְכָה.
וְאֵינֶנָּה,
וַאֲנִי לְבַדִּי.
לְבַדִּיתִי, לְבַדִּיתִי -
וּבָכִיתִי".
"דֵּי, עַכְשָׁו דֻּבַּי-
דֹב יִהְיֶה דֻּבַּי טוֹב.
שֵׁב עַל יָדִי.
שֵׁב מַחְמַדֵּי,
אִמָּא תָּשׁוּב בְּקָרוֹב.
דֹּב כָּמוֹךָ, אָסוּר לוֹ לִבְכּוֹת,
גַּם עַל הַדֶּלֶת אָסוּר לְהַכּוֹת.
דֹּב גָּדוֹל אַף פַּעַם לֹא יִבְכֶּה,
דֹּב גָּדוֹל יֵשֵׁב בְּשֶׁקֶט וִיחַכֶּה".

תמיד אהבתי את שיריה של מרים ילן שטקליס

אבל רק בשבועות האחרונים התחלתי להבין מדוע.

הקיץ האחרון היה חם ולח ומהביל ומיוזע.

וגם הלום קרבות ומלחמות.

מלחמות פנים ומלחמות חוץ.

הקיץ הזה גרם לי, בעל כורחי, להתמודד עם הפחדים. שוב.

אני כבר מתורגלת בלהביט לפחד בלבן של העין,

למדתי לא לסגת, לא למצמץ.

להביט בו לעומקו, לפרוס אותו לפרוסות, להניח בצלחת פטרי ולהתבונן דרך עינית המיקרוסקופ הכי מדויק שיש.

זה כואב. הרבה.

זה משחרר. הרבה.

אז הקיץ הזה היה מפחיד במיוחד
ואני חיפשתי דרכים להתמודד עם הפחד מבלי להבריח אותו.
למצוא את ההשראה גם בו.
ואיזו השראה מצאתי!

על פורטרטים

התחלתי לצלם. שוב.
וכך צמח לו פרויקט שסוחף אותי לעולמות מופלאים ומרגשים.
שגורם לי להתמודד עם הפחד ולהבין אותו לעומקו
ואולי גם להצליח קצת לשחרר אותו מעליי.
אני מצלמת נשים.
בבתיהן.
בעור פנים חשוף,
בבגדי יום יום.
אנחנו מדברות.
הן משתפות אותי בעולמן ואני משתפת אותן בעולמי.
יש המון נקודות השקה
וזה מפליא כל פעם מחדש - כמה אנחנו דומות.
אני מתקרבת אליהן לאט לאט.
מנסה לא להרתיע.
מבקשת שיבטחו בי.
מבקשת שיביטו בי.
מבקשת שיאפשרו לי להביט בהן.
והתמונות שנוצרות מפתיעות אותי בעוצמתן בכל פעם מחדש.

*

את הצילומים ניתן לראות בדף הפייסבוק  שלי
ובקרוב מאד הם יאוגדו באתר אשר נמצא כעת בתהליכי עיצוב מתקדמים
תחת ידיה הנהדרות של ירדן גלילי.

*

אני שולחת את הצילומים בחרדת קודש למצולמותיי האמיצות.
אני משתדלת שיראו, כפי שאני רואה, כמה הן יפות ומיוחדות.
מבפנים ומבחוץ.
לכל אחת פנים משלה, לכל אחת מנעד עצום של הבעות,
לכל אחת חלומות, לכל אחת אכזבות,
לכל אחת זיכרונות ילדות, וזיכרונות בגרות.
כולן עולמות מופלאים של יופי וכישרון וכוח וניסיון חיים.

על קעקועים

לפני מספר שבועות החלטתי שהזמן הבשיל ואני מוכנה להתקשט לי בקעקוע חדש.

מקדימה וכותבת: אני אחת שלא משאירה כמעט כלום ליד הגורל.

אני מתוכננת, שקולה, רציונלית.

אז איך קרה שאחרי שעות על גבי שעות של שיטוט במרחבי האינטרנט,

יצירת לוח השראה מיוחד בפינטרסט,

וארבע (!!!) פגישות עם המקעקע הנבחר

יצאתי מופתעת והמומה מהתוצאה.

המומה, לא לחיוב ולא לשלילה, פשוט המומה.

איך עשית כזה דבר?

למה קעקוע כל כך גדול? למה במקום כל כך חשוף בגוף?

ככה לפתע, על הזרוע הימנית שלי, התנוססה לה מנדלה ענקית.

לקח לי כמה ימים לעכל את הבחירה המוזרה הזו שלי.

הרגשתי שעליי להסתיר את הציור הזה, שנבחר כל כך בקפידה ובכובד ראש.

הרגשתי שכולם מסתכלים עליי פתאום,

שמעקמים את האף,

ששופטים.

עוצמת הרגשות הייתה מאד חזקה וסוחפת

וניסיתי להבין למה אני כל כך מעורערת ממה שקרה.

הלוא רק מספר ימים לפניי התקעקעה חברתי הטובה מכל

בדיוק באותו מיקום בגוף בקעקוע בגודל דומה

והיא לא דיווחה על תחושות כה דרמטיות. 

ועל גופיות ממוספרות

ואז ערב אחד נתקלתי בטעות בפוסט שהעלתה האמנית הנהדרת

שרון רשב"ם פרופ 

לדף הפייסבוק שלה.

היה בו ציור ובו שורה של ילדות, ניצבות זו לצד זו, ללא תווי פנים, בתחתונים וגופיות תואמים.

הרגשתי כאילו נקלעתי לרעידת אדמה מטלטלת במיוחד.

לא הבנתי למה.

רק התמונה הזו נחרטה בליבי ובזכרוני.

עברו עוד כמה ימים.

חיפשתי את התמונה באינטרנט ולא מצאתי.

החלטתי שאני חייבת ליצור עם שרון קשר ולהבין במה מדובר.

שרון התרגשה מאד שהתמונה עוררה בי רגשות כה עזים והפנתה אותי 

לאתר האינטרנט שלה

על מנת להתרשם מעוד עבודות.

ברגע שלחצתי על הקישור הרגשתי שאני כמו נסחפת לתוך מערבולת.

ישבתי, הבטתי בכל תמונה ותמונה וקראתי כל מילה ומילה של שרון.

מידי כמה דקות בקעו ממני אנחות עמוקות

של כאב, ושחרור, ושביב של הבנה.

פתאום משהו התחבר לי שם, מול העבודות המרגשות של שרון.

רואים בהן אמהות חובקות את ילדיהן,

ללא תווי פנים אך בתנוחות גוף מלאות הבעה ורגש.

רואים בהן בתים זהים שמופיעים שוב ושוב ויוצרים דוגמה חזרתית 

שנראית לי אינסופית.

דוגמה של קולקטיב.

רואים בהן לילות שחורים וחיות טרף שמגיחות בין הצללים.

רואים ילדות מתקלחות, חשופות, ללא הגנה, ללא פרטיות.

רואים בהן בתי ילדים

ובהם ילדים

שעומדים זה לצד זה בשורה

בתחתונים ובגופיות.

ועל הגופיות מוטבע הפתק המוכר לי כל כך 

ועליו מספר הכביסה של כל ילד.

סימן ההיכר היחיד שהיה שם

במרחב הקולקטיבי.

ואז זה הכה בי.

אני הייתי אחת מתוך קבוצה.

לא היה מקום להתבדל, להיות שונה.

לא רציתי למשוך אליי תשומת לב, העדפתי ללכת בתלם,

להיות ילדה טובה, לסובב את הראש לקיר

ולישון.

תמיד הרגשתי שלא כל כך רואים אותי.

שאולי גם קצת אסור לי להתבלט, לבקש לי קצת תשומת לב.

תמיד הרגשתי שבכל מקום בו הייתי

לא כל כך זכרו מי אני אחרי שעזבתי.

הייתי שקופה.

אני בטוחה שזו תחושה מאד סובייקטיבית

משום שהיום כשאני מדברת עם אנשים שהכרתי בעברי הם זוכרים אותה בהחלט,

את הילדה ההיא

שידעה לצייר, ולשחק, ולהמציא סיפורים.

והנה, בעבודות של שרון

אני מוצאת את עצמי.

ואני מוצאת את מרים ילן שטקליס

ומבינה למה אני כל כך אוהבת את שיריה.

ולפתע, פה ושם, מתגלים להם פני הילדים

ומופיעים בהן בתים בצבעים חדשים ומפתיעים.

ואני מביטה בקעקוע שלי

ופתאום אני אוהבת אותו מאד.

זה אינו אות קלון,

הוא לא מסמל גאוותנות, גנדרנות, חוסר צניעות.

זהו קישוט

שמסמל את הדרך שלי,

שהיא ייחודית, יצירתיות, רגשית.

ואני אוהבת אותו. מאד.

ואני אוהבת אותי. מאד.

אני נזכרת בטקסט שכתבתי במסגרת קורס צילום של 

"נשים מצלמות"

בו זכיתי להשתתף

ושבעקבותיו נוצר פרויקט הפורטרטים המופלא שלי:

בסה"כ באתי להקריא סיפור. 

לא חשבתי שאפגוש כל כך הרבה שדים בדרך. 

אני עומדת שם, במרכז החדר הקטן ששוכן בבניין מעופש ליד התחנה המרכזית הישנה. 

סביבי עשרות פעוטות בגילאים שונים, מביטים בי בעיניים סקרניות וצמאות. 

ובצד החדר שוכבת תינוקת על מזרן ישן ובוכה ובוכה ובוכה. אני ניגשת אליה, מרימה אותה באינסטינקטיביות, מחבקת, מלטפת, מנענעת ובוכה יחד איתה. 

לאחר מספר רגעים היא נרדמת. אני מביטה בה ישנה. היא נושמת בכבדות, גופה רועד מהבכי המר שבכתה לפני רגע. 

אני מחבקת אותה לרגע ושואלת איפה אפשר להשכיב אותה. מאחוריי יש חדר קטן עם עריסות צפופות, נשענות זו על זו ובהן עוד תינוקות. 

אני מניחה אותה בעריסה, כפי שהנחתי כל כך הרבה פעמים את יהונתן- ברכות, בדאגה, ונפרדת ממנה. 

ונזכרת במשפט שאמרה לי אישה שאיני זוכרת לפני מספר חודשים:

"את זוכרת אותי? אני הייתי המטפלת שלך בבית הילדים. אני חיכיתי להגיד לך לילה טוב ולראות את העיניים היפות שלך נעצמות בלילה."

והפרויקט הזה

שנוצר במהלך ימי הלחימה המתוחים

ונמשך עכשיו

ועוד ימשך עד אינסוף אולי

הוא פרויקט של עולמות.

עולמות של נשים

שהן יפות ומיוחדות ומוכשרות.

לכל אחת פנים משלה

שמביעות, ורואות, ונראות.

אני מביטה בהן וכך אני בעצם גם מביטה בי

בכל פעם מחדש.

ביקשתי משרון שתכתוב לי מעט עליה

והיא כמובן שלחה מילים מרגשות ומופלאות:

קוראים לי שרון רשב"ם פרופ, בת 47, אמא לשלושה ילדים נפלאים ונשואה באושר לדוד.

נולדתי בקיבוץ גבעת חיים איחוד ועובדת היותי "קיבוצניקית" (לשעבר) היא חלק מאוד משמעותי בביוגרפיה שלי. מאז ומתמיד אני מציירת. בגן הייתי מציירת בגירים לבנים על בריסטול שחור,

 כלות ונסיכות עם שמלות מפוארות, כל מה שחסר לי במלתחה הקיבוצית הצנועה ובארון הבגדים עם השמלות הכלליות  אותן חלקו כל בנות הכיתה.

עבורי ציור הוא דרך ביטוי. הוא חוש שישי. כשיש אותו אי אפשר שלא לעשות בו שימוש.

שמחה, כאב, צער, געגוע, בלבול, כולם עוברים דרך הפילטר הזה.

אני מוצאת שכל זכרון, הכי כואב שיש, יכול להפוך למובן, ל"פוטוגני" כאשר הוא הופך ליצירת אמנות.

אני חופרת ומוציאה אותו החוצה, מביטה בו ואז מנסה לזקק ולעבד אותו לכדי יצירה. כשהעבודה תלויה, כשהיא מכילה חוויה או רגע אישיים ובכל זאת, הנה היא, מוצגת בצבעים ובחומרים בנכונים לה, היא הופכת מאירוע אישי לסיפור אותו אני מוכנה להציג לעיני כל ולומר "הנה, שם הייתי. זה מה שקרה לי, אבל כרגע אני פה, אחרת, וזה מה שיש לי לומר. לא פוחדת". "תראו". 

בשנת 2005, באירוע חברתי, פגשתי את ידיד רובין, אמן נפלא בן קיבוץ גבעת חיים איחוד הקיבוץ בו גדלתי. ניגשתי אליו ושאלתי אם אוכל לבא אליו לכמה שיעורים. סיכמנו שאבוא ונראה מה יקרה..

המשפט הזה, "הסיכוי שלך הוא אחד למיליון..." נאמר כבר ברבע השעה הראשונה למפגש שלנו וליווה אותי במשך שמונה השנים הבאות במפגשים השבועיים שלנו. משפט שגרר הרבה צחוק ובדיחות ביננו, בהיותו חלק מתפיסת העולם ה"אנדרדוגית" של הקיבוץ: למה להתאמץ? למה לנסות ולשנות משהוא? ממילא אין לנו יכולת לשנות. הכי טוב לבחור באפאטיות, לתת לדברים לעבור לך מעל לראש.. לצוף.

 אצל ידיד גיבשתי כיוון ויד. ידעתי לצייר. לא ידעתי מה לעשות עם זה לאן לקחת את זה.

ממפגש למפגש הבנתי שאני מציירת הכי טוב כשזה נוגע אלי ולזיכרונותיי האישיים כילדה בקיבוץ.

אני עובדת בסדרות, כשנושא שעולה אצלי, הוא מקבל "טיפול" סידרתי:  בחינתו בחומרים שונים ואופנים שונים של עבודה.  נושא הלינה המשותפת מעסיק אותי רבות - זיכרונות מלילות בודדים ובריחה מבית הילדים. ילדי הכיתה שלי, בני קיבוץ,  העדר פרטיות, יחסים במשפחה, כל אלה מהווים כר רחב מאוד לעבודה.

זכיתי להציג עבודות שלי בתערוכות קבוצתיות ובהמשך בתערוכות יחיד, בגלריה של תיאטרון ירושלים, בגלריה בקיבוץ אורים, בגלריה בקיבוץ נען, בית האומנים בראשל"צ וגלריה הקצה בנהריה ובמשכן האמנים בהרצליה ויש עוד תערוכות הקבועות להמשך הדרך.

  עם דבי לוזיה מגלריה "שטרן"  אני עובדת כבר כשלוש שנים. ב 2012 הצגתי בגלריה שטרן תערוכת יחיד שלי, אותה אצרה דבי, בשם "סימני דרך".

ידיד הלך לעולמו בשנת  2012 . נשארתי לצייר מוקפת במשפטים שלו, בתובנות אליהן הגענו ביחד,

עם טכניקות ציור שלמדתי ממנו ועם יותר ביטחון ועם הרבה געגוע לאיש העדין והמיוחד הזה.

אחרי הכול, מה יש להפסיד? הרי ממילא יש לי סיכוי של אחד למיליון"..

ועוד טקסט נהדר שכתבה שרון

שמתמצת ומחדד את תחושותיי:

 "לסובב את הראש לקיר"

העבודה בנויה מ 25  לוחות עץ צפצפה  עליהם מצוירים בטכניקה מעורבת דימויים הקשורים  לזיכרונות שלי  כילדה  שחוותה את הלינה המשותפת בקיבוץ גבעת חיים איחוד.

ישנם זיכרונות, וריחות וקולות שמזכירים לי נשכחות עד היום. קול של רעם מתגלגל, איוושה של צמרות עצים ברוח, ריחה של אדמה רטובה מגשם,קיאת התנשמת, קולו של הלילה. 

התהליך של פרידה חוזרת בלילה מההורים, הידיעה כי מה שלא אומר וכמה שלא אבכה, שום דבר מאלה לא ישכנע אותם להישאר איתי, והכניעה למציאות בה אני נקראת לסובב את הראש לקיר, לעצום עיניים ולסגור את הפה. המטפלת שאחראית על ההשכבה צועדת לאורך המסדרון ושרה שיר ערש (..במשעול בלב שדות..זוג פוסע לבדו וידה בתוך ידו..) ואז השקט. אחרי שהיא הולכת לדרכה, אני מתחננת אל השינה שתבוא ותיקח אותי  בכדי שלא אשאר לבד, ערה.  בעבודה  זו הבאתי דימויים הזכורים לי  מאותם לילות: נעלי הבית של המגפר, המיטה מברזל, החלון השחור מעל לראשי, הפחד מיללת התנים, ניסיתי להעביר בעזרת טקסטורות וצבעים את התחושה של פחד, בדידות, רוח שורקת  וחלומות רעים. .

בעבודות שלי בשנים האחרונות, אני מנסה להעביר את  הזיכרונות המלווים אותי מהילדות דרך  אינספור דימויים הרצים בראשי. שלבים רבים מילדותי באים לידי ביטוי בציורים המנסים לשחזר את תחושותי כילדה. בזמנו יצרתי לעצמי עולם משלי במקביל למציאות בה חייתי. כעת, אני מנסה לשחזר את המציאות הזו  ולא לברוח ממנה. תחילה עסקתי בדמות הילד בקיבוץ כפי שתפסתי אותה אז. תחושת הנעלמות הייתה החזקה מכל. התחושה בה אתה חלק מקבוצה גדולה, נטול זהות (והרי הזהות האישית מבדלת אותך מגוף הקבוצה  דבר שעשוי להביא עליך את תשומת ליבם השלילית של המחנכים והמטפלות. הפחד הגדול ביותר היה להיות מקוטלג כ"בעייתי".) ניסיתי להעביר את  התחושה הזו דרך דמות אנונימית, נטולת פנים של ילד/ילדה כאשר הלבוש של כל אותן דמויות, גופיות ותחתונים לבנים, קושר את כולן ביחד.  לכל דמות מספר המוטבע על הגופייה  - מספר אותו קיבל  כל אחד  ואשר ליווה אותנו עד בגרותנו. כך ידעו במכבסה לשייך כל בגד לילד אליו היה שייך.  אני הייתי 16 אפור. מכיתת אלון.

בהמשך הבאתי את זיכרון השמלה הכללית, אותה שמלה אשר הייתה תלויה בארון הבגדים בגן ושהייתה שייכת לכולן. אי אפשר היה לייחד את עצמך דרך העדפה לצבע או מרקם של בד, כי לא היה לך בגד משלך אותו בחרת לעצמך. הכל היה של כולם. 

אני מנסה להביא את דמותה של "ההבטחה" אותה הבנתי מספרים אותם קראתי ( נשים קטנות, תעלוליה של סופי וספריה של הרוזנת דה סגיר), וסרטים שראיתי, בה הילדות היא התקופה היפה בחיי ם– תקופה נטולת דאגות וטרדות, מלאה בתעלולים ומשובה,  וממולה, להציג את ה מציאות שלי כילדה. מציאות שהייתה שונה לחלוטין .

במשך הזמן הבנתי כי הרצון להעביר זיכרון מהילדות ירגיש אמין יותר אם יהיה מצויר  באופן ילדי. עזבתי את הניסיון  לציור ריאליסטי והתמקדתי  בסמליות של צבע, צללית, הבעה.

שרון חותמת את מילותיה בשירו של יעקב רוטבליט ששר אריק איינשטיין:

לשרוק בחושך

כל אחד, לפעמים, שורק בחושך
זה נעים, זה תמים לשרוק בחושך
גם אני לעצמי, גם אחר במקומי

כל אחד קצת פוחד לבד בחושך,
כל אחד קצת בודד בתוך החושך
שום דבר באמת, רק טיפה לא שקט

תיכף זה יעבור
תיכף ידליקו אור

מחשבות לא טובות באות בחושך
לא מרפות, לא עוזבות אותך בחושך
על רוחות ושדים ודברים מפחידים

תיכף זה יעבור
תיכף ידליקו אור

גם אני לעצמי, גם אתה...
על רוחות ושדים מפחידים

תיכף זה יעבור
תיכף ידליקו אור 

*

נראה לי שנישאר עם המילים המדוייקות הללו.

תודה רבה מעומק הלב והנשמה

לשרון רשב"ם פרופ

אשר האירה עבורי כמה נקודות אפלות שרק עכשיו, ככל הנראה, אני מסוגלת לראות.

ממשיכה כעת לחפש את היופי, לראות את הטוב והייחודי 

ומי יודע מה יוליד יום.

*

תודה שקראתן

*

עדכון קטן:

לפני 24 שעות פירסמתי את הפוסט הזה ולא תיארתי לעצמי לכמה אנשים הוא יגיע.

קיבלתי הודעות מרגשות בכל אמצעי מדיה אפשרי, מנשים שאני מכירה באופן אישי ומחברות חדשות.

חשבתי שאף אחד לא יקרא, שאף אחד לא יתחבר, שאם יקראו - יכעסו, יעלבו.

מסתבר שלפעמים צריך פשוט ללחוץ על כפתור ה"פרסם" ולהמתין לשפע שיבוא.

מוסיפה קישורים לפוסטים שהעליתי לפייסבוק ולתגובות החמות שבאו בעקבותיהם.

פוסט א'

שפורסם בפרופיל האישי שלי והיה חשוף לחברים בלבד עד שגיליתי שיש לו די הרבה שיתופים ובאומץ שיניתי את הגדרתו ל- public

פוסט ב'

שפורסם שעות לאחר מכן כשכבר הבנתי שאין לי ממה לפחד בדף הפייסבוק של Lula

מאחלת כל טוב ובשפע.

*