בכל זאת יש בה משהו

*

יש לי סימפטיה  / מאיר ויזלטיר

יש לי סימפטיה
לאמנות קונספטואלית בתל אביב
עיר בלי קונספציה
טיח נופל
תריס מתייפח
אוטובוס מת

יש לי סימפטיה
לאנשים שמתאמצים בתל אביב
יש לי סימפטיה
לאנשים שמתעקשים בתל אביב
יש לי סימפטיה
לאנשים שמתרגשים בתל אביב

עיר בלתי מרגשת
מאורת טיח נואשת
נדנדת פח רועשת

יש לי סימפטיה
לאנשים מתייאשים בתל אביב 

*

היום אני רוצה לדבר על העיר שלי.
העיר שבה לא נולדתי
העיר שבה לא גדלתי
העיר שבה אני לא גרה
אבל זו עדיין העיר שלי.

תל אביב היא המקום הבטוח שלי.
היא מילת הקסם.
היא גלולת הפלא.

כשאני מתעוררת קצת על צד שמאל אני מיד נכנסת למכונית, חוצה את האיילון ממזח למערב
והופ! אני בעיר שלי.
ככה. פשוט.

*

לשמחתי הרבה יש עוד משוגעים כמוני
שמרגישים את העיר הזאת ויוצרים בה ובהשראתה.
היום אציג ארבעה יוצרים שגרמו לי להתאהב (שוב) בתל אביב.

*

היוצר הראשון הוא אמנון ליפקין - האיש, החוט והמחט.
שרוקם ותופר יצירות מפתיעות, משמחות וקצת מטורפות.
נתקלתי לא מזמן בסדרת עבודות שיצר במכונת תפירה,
כולן מציגות פינות עירוניות, יומיומיות ופשוטות.

חוטי התפירה מטיילים על הבד ומספרים סיפור
על עיר שהיא רב גונית, פשוטה ומורכבת בו-זמנית.

*

בחולות / חיים חפר

היה זה בחצות הליל - בחולות
כשזוג יצא לו לטייל - בחולות
ועל ראשו מגבעת קש, ולשפתיה טעם דבש
וכשחיבק אותה ממש, בהולם לבבה הוא חש
בחולות.

וכך נולדתי אני - בחולות
עלמת החן הייתה אמי - בחולות
ולא צריך להיות נביא האיש ההוא היה אבי
חלוץ נחמד ולבבי, אל העולם אותי הביא
בחולות

וכך בנו הם את ביתם - בחולות
ובית אחר בית קם - בחולות
וכשצמחו כאן רחובות, הלכתי בדרכי אבות
ורק הגעתי למצוות, התחלתי ילדות לצבוט
בחולות

הייתי לה צביטה נותן - בחולות
וכך נולד לנו הבן - בחולות
חלפו לילות, חלפו ימים ובני גם הוא אינו תמים
בליל אביב, בליל קסמים, גם הוא הולך לו לפעמים
בחולות.

אני זוכר איך שרתי שם - בחולות,
את עלומי השארתי שם - בחולות,
גם לנכדי אני אומר:
לו רק אני צעיר יותר
הייתי את הכל מוכר
ובדבר אחד בוחר:
בחולות.

עוד יש מקום לאהבה - בחולות
תדעו לכם שזו מצווה - בחולות
הזמן עובר מהר כל כך, והוא הרי אוהב אותך
אל החולות לכו אם כך, לפני שאיזו עיר תצמח
בחולות. 

*

המעצב אבנר גיצלטר יצר פרוייקט אינטרנטי מרתק

בו הוא סוקר את האדריכלות של תל אביב מזווית חדשה, רעננה ומסקרנת

אני אוהבת את הקווים הנקיים

את הצבע

את תשומת הלב לסגנונות השונים

את המבט

את הסקרנות

את הקריצה והחיוך

וגם את הדקדוק והרצינות

*

זה לא יחזור  / חיים חפר

זה לא יחזור, כל זה כבר איננו,
רק זיכרונות, רק זיכרונות,
כאן מהלכים על בהונות,
הזמן נרדם, אל נא, אל תעירנו
עבר זמנה של תל אביב הקטנטנה...

הרוח נושב
ואנו נשב
נשב על ספסל בטיילת,
שחפים ויונים,
בתים לבנים
העיר זיכרונות מערבלת

חולות נוצצים,
שדרות בלי עצים,
ירח מעל "הרצליה",
גמל וחליל,
באראד בשני מיל
דבר מה את הלב פה מניע

זה לא יחזור...

החוף, הגלים,
קולות של רוכלים,
בלקון אל הרחוב שר את "סרצה"
מטבע נשים
על פני הפסים
בין יהודה הלוי והרצל

עץ ג'ומס ינשור
גמלים בקינג ג'ורג'

הים שוב שומע את פושקין
מחמוד, גברת פוקס,
תמאם! אישי-לוקס!
כיצד ידידי לא תחוש כי 

זה לא יחזור...

*

באחת הפעמים הראשונות שיצאתי לטייל לתל אביב

נתקלתי בחנות הצילום פרי-אור

ששכנה על החיבור בין הרחובות בן יהודה ואלנבי.

תצוגת התצלומים בחלון הראווה שבתה את ליבי

והציתה את דימיוני.

חזרתי שנים אחורה

לימים בהם תל אביב הייתה אחרת.

הצלם רודי ויסנשטין תיעד את העיר שקרמה עור וגידים ממש מול עדשת המצלמה שלו.

אשתו, מרים, ניהלה יחד איתו את החנות הצנועה והמונומנטלית הזו.

שנים לאחר מכן יצא סרטה התיעודי הנפלא של תמר טל

הצלמניה

שתיעד את ניסיונות ההישרדות העיקשים של מוסד מכובד זה

נגד כל הסיכויים.

באתר האינטרנט הנפלא שהקים נכדם של מרים ורודי, בן, ניתן לחוות את ההיסטוריה של העיר

ולהישאב לזיכרונות שבזכות המשפחה הכה מיוחדת הזו

נשארים חדים וחיים.

כמובן שאפשר ומומלץ לבקר גם בחנות הפיזית המשגעת
שממוקמת ברחוב האהוב עליי בתל אביב- טשרניחובסקי מספר 5
שם ניתן לרכוש הדפסים, פוסטרים, ספרים, תמונות ממוסגרות וגלויות

שמוקירות ומכבדות את מפעל החיים העצום של משפחת ויסנשטין.

יוצר נוסף שהפליא לתאר את תל אביב

בטקסטים מרגשים בעדינותם ופשטותם

ובהתעכבות על המוכר והכאילו-בנאלי

והעצמת העושר שגלום ברחובות ובשדרות

על הספסלים בצל העצים.

זהו כמובן עלי מוהר.

לפני מספר ימים נתקלתי בספרו

"מהנעשה בעירנו"

שנח בספרייה שבסלון ביתי (שברמת גן...)

ואז נזכרתי שבשנות התבגרותי היינו מקבלים את עיתון הארץ ואת מוסף "העיר" של תל אביב

שהיו עושים את דרכם מהעיר הגדולה ועד לקיבוץ הקטן שבלב המדבר.

הייתי מדפדפת לסוף העיתון, קוראת את תיאוריו של מוהר.

הלכתי שבי אחרי המילים שלו

וידעתי שיום אחד גם אני אהיה שם

על המדרכות בין האנשים אותם סקר בעין חדה, ביקורתית וגם אוהבת.

הנה קטע קצר שמספק הצצה לדימוייו ואבחנותיו המדוייקים והמבריקים של מוהר.

ואסיים במילותיו של נתן אלתרמן

שתיאר את העיר תל אביב בחן רב, בהומור שיש בו משהו שמכווצ'ץ' קצת את הלב.

*

בכל זאת יש בה משהו  / נתן אלתרמן

...אומרים אנשי ירושלים:
כן, תל אביב, זה סתם גלגל...
אין פרופסורים בה כזית
ונביאים בה אין בכלל.

היסטוריה אין לה אף כזרת.
אין רצינות בה. אין משקל.
נכון מאוד, אדון וגברת,
לא, אין בה כלום... לא כלום... אבל...

בכל זאת יש בה משהו,
כן, יש בה איזה משהו...
שכלל עוד לא היה שהוא
והוא כולו שלה שהוא.
כי יש בה איזה זיק שהוא,
שכלל הוא לא מזיק שהוא.
ויש בה איזה חן שהוא,
שלאחרת אין שהוא...
כל צר ומעצור שהוא
אותה לא יעצור שהוא,
כי אין כל פחד. איכשהו
אצלה זה כבר ילך שהוא.
לא, אין בה כל ממש שהוא...
ובכל זאת יש בה משהו... 

*