עשרה דברים שאולי לא ידעתם עליי

שנת 2014 נפתחת בהמון התרגשות מבחינתי.

נתחיל בעיצוב החדש והמהמם של ירדן גלילי שטיפלה ב- Lula בהמון כבוד והקשבה והעניקה לה "לוק" רגיש, עדין, נעים ומרשים.

בדיוק כמו שחלמתי ואף יותר מכך.

בקרוב מאד ירדן תתארח כאן ותספר על התהליך המרתק שעברנו יחד במסענו להפוך את Lula  לכוכבת.

חוץ מזה חגגנו בשבוע שעבר יום הולדת שלישי ליהונתן, הילד המקסים, החכם ואהוב שלנו שמגדל אותנו לא פחות מאשר אנחנו אותו.

הילד הזה, שעטוף באור, שמחייך מכל הלב ומספר סיפורים, שמסתקרן מכל דבר שזז וחוקר עולמות חדשים לעומקם.

הילד הזה שהוא ממש סיסמוגרף, מרגיש כל ניואנס בנפש ויודע לבוא ולחבק ולהתרפק ולנשק בדיוק ברגעים הכי נכונים (שזה פחות או יותר תמיד...).

זה הילד שלנו שגומע את המתרחש סביבו בשקיקה, מאזין בקשב רב למנגינות חדשות, מתעקש להיות עצמאי ועומד על עקרונותיו.

הילד הזה שממלא אותנו בגאווה יום-יום, שעה-שעה, גם על מה ומי שהוא וגם על מה ומי שאנחנו כאמא ואבא שלו.

עוד משהו חדש - אני כבר בשנת הלימודים השנייה בתואר השני בטיפול באמנות,

ממשיכה לחקור את מעמקי הנפש ולגלות תגליות מפתיעות ומטלטלות.

הלמידה הזו מרגשת ומטעינה אותי אך גם גובה לעיתים מחיר.

החודשים האחרונים היו חודשים של חשבון נפש, של נגיעה מאד עמוקה בכאב שתמיד היה אך טרם הבשיל להיפתח.

אני מרגישה שאני מתחילה את השנה עם כוחות שלא היו בי עד כה.

מתוך עומק האפילה מגיחה קרן שמש שמחממת ומנחמת ומבשרת על חלון שנפתח לעתיד מאתגר ומרתק.

השנה גם התחלתי להתמחות כמטפלת במרכז להורים ומתבגרים בחולון וכמו ברגע מצאתי שוב את מקומי בעולם.

מצאתי את הדבר הזה שחיפשתי כל השנים- היכולת והצורך לטפל, להקשיב, לגעת, לעזור, לתת לאמנות לרפא.

החודשים הראשונים היו לי מאד לא קלים.

אני זקוקה להרבה זמן כדי להתאקלם ולהרגיש בנוח במקומות חדשים. הרבה מאד זמן. חודשים.

והצוות במרכז אליו הגעתי הצליח להבין ולקבל זאת ולהמתין בסבלנות עד שהבשלתי להיפתח קצת ולהרגיש בבית.

ביום ראשון נסענו ביחד ליום כיף בשוק מחנה יהודה בירושלים.

היה פשוט נפלא!

השמש האירה דרך סככות הפלסטיק, צבעה את דוכני השוק העמוסים בכל טוב בשלל גוונים מרהיבים ויצרה משחקי אור וצל מפתים ודרמטיים ואני צילמתי וצילמתי.

מהצד אולי נראיתי לחברותיי בצוות המרכז קצת משונה אך הן אפשרו לי להיות אני כפי שעשו עד עתה ובתמורה שלחתי להן בסוף היום אלבום תמונות שסיכם את החוויה המקסימה שחווינו.

כך בעצם חשפתי בפניהן עוד פן בחיי שאני גאה בו מאד.

סוף סוף אני שוב מרגישה חלק, שותפה בקבוצה של נשים שהן מטפלות חדות אבחנה ושופעות ברגש ובחום.

*

הפוסט הזה מגיע בהשראת איריס בעלת הבלוג הקסום colourful way שהזמינה אותי להשתתף בפרויקט נפלא.

כל בלוגרית כותבת על עשרה דברים שאתם אולי לא יודעים עליה.

אני אנסה לעמוד במשימה ובין לבין אתם מוזמנים ליהנות מהתמונות שצילמתי השבוע בירושלים.

אם תרצו לראות עוד תמונות יש אלבום שלם ממש כאן!

אז ככה... 

*

1.

כבר סיפרתי שיהונתן חגג יום הולדת בשבוע שעבר.

מה שאולי אתם לא יודעים הוא שהילדון נולד ב- 1.1.11 (טפו! בלי עין הרע!)

אחרי 20 שעות של צירים וניתוח קיסרי אחד לקינוח.
וכל זה בדיוק 13 שנים לאחר שאנחנו, אבא ואמא שלו, הפכנו לזוג. 

מאז (כלומר משנת 98' ! ) יש לי קעקוע בצורת פרפר על קרסול רגל שמאל.

זו המתנה הראשונה שקיבלתי מבעלי (שיחיה).

הקעקוע הזה ממש מאפיין את הזוגיות שלנו-
יש בה מקום לעוף ולחקור, כל אחד בנפרד ושנינו ביחד, ובסוף היום לחזור לפרח שלנו. 

(יצא קיטשי בטירוף, אבל תסלחו לי, אני בשוונג...)

אז עכשיו יש לנו חגיגה כפולה כל שנה- גם יום הולדת וגם "יום חברות" והשמחה גדולה.

2.

בהמשך לחגיגות יום ההולדת- אני ממשיכה מסורת משפחתית מבית הוריי

ומכינה בכל שנה, בערב לפני יום ההולדת של יהונתן, שולחן שכולו אהבה.

אני מניחה עליו מפה לבנה, כרטיסי ברכה מכל המשפחה, אגרטל קטן עם פרחים וצלחת ממתקים והפתעות.

אני מביטה בשולחן הקטן הזה שמכיל כל כך הרבה זיכרונות, כל כך הרבה שולחנות שהיו גם לי.

תחילה בבית הילדים בקיבוץ (בתקופת הלינה המשותפת) ואחר כך כבר בבית (תודה לאל!) ואז בארצות הברית וחזרה בארץ. 

בכל שנה היה אי של זיכרון קבוע שגם כשהיינו בסוף העולם היינו יחד כמשפחה, מלוכדים, דואגים ואוהבים.

3.

ונמשיך עם יהונתן שמלמד אותי מהי אהבה ללא גבולות וגם דאגה ללא גבולות (מה לעשות, פולניה).

שמאפשר לי לבחון את העולם באופן חדש ולהיות ערה למתרחש סביבי בכל רגע ורגע.

יהונתן שמלמד אותי להיות שם, בפשטות - כשנעים, כשמצחיק וגם כשקשה ומתסכל.

שמלמד אותי לשחרר. כמו למשל מנהג חדש שהילד הפלאי הזה יצר : 
כשאני באה לאסוף אותו מהגן הוא מבקש ללכת לקנות בלון.

אנחנו נכנסים לחנות, בוחרים צבע בקפידה, מביטים במוכרת ממלאה את הבלון בהליום
ומגישה אותו קשור בסרט ארוך.
 ואז הוא צועד אל מחוץ לחנות, נעמד לרגע ובשנייה מפריח את הבלון שמתעופף אל על.

אנחנו מביטים בו שנינו מתרחק אל השמיים. 
"אולי הוא הולך לבקר את הירח?" הילד שואל. ואני מתמוגגת.

4.

אני לא מבשלת.
אין לי סבלנות לקיצוץ, לחימום, לערבוב, להקפצה, לזיגוג...

לשמחתי יש לי גבר שיודע את מקומו במטבח ורוקח שלל מטעמים שלא היו מביישים מסעדת מאמות בשוק.

אני אוהבת לאכול, נהנית מכל ביס, אבל אם תשאלו אותי מה ממש עושה לי את זה, מהו אוכל-הנשמה שלי,

אני אגיד שזה פשוט חלה טרייה עם המון המון אבוקדו. 
אפשר גם עם ביצה קשה. 
ואולי גם קצת קשקבל. 
ופרוסת עגבנייה. 

ככה בקטנה.

 5.

אז הבנתם כבר שאני קיבוצניקית במקורותיי אבל תכל'ס אני מכורה לתל אביב.

לריחות, לרעש, להמולה. אני אוהבת את האדריכלות, את המוזיאונים והגלריות, את השדרות.

אני אוהבת את השווקים, את האנשים המגוונים וגם מעל לכל את האנונימיות ואת היכולת לבחור זהות חדשה

מבלי שיכירו אותי כילדה וכנערה וכבת-של והאחות-של וזאת שהייתה שם וכאן ועשתה את זה ואת זה ואת זה.

(קצת סותר את כל הפוסט המשתפך הזה אבל כנראה שאלה החיים, קפיצות בין קטבים, מין דואליות שכזו).

6.

אני אוהבת את מי שהפכתי להיות לאורך השנים ומקבלת את הטוב ואת הרע.

זה לקח הרבה זמן והרבה חפירות ארכיאולוגיות עד שהגעתי עד הלום.

יחד עם זאת, אני עדיין ביישנית ונוטה להיעלם כשיש המון אנשים סביבי, מחפשת פינה שקטה ובטוחה.

(ושוב אני חוזרת לדואליות הזו...מצד אחד חייבת אקשן והמולה ומצד שני זקוקה לגולם שלי).

7.

אני לא יודעת לצייר, אני לא טובה ביצירה, אין לי חוש לתפירה ורקמה ואומנויות שדורשות המון סבלנות ויכולת טכנית

אבל אני תמיד שמחה להתנסות ולגלות שאולי בכל זאת יש לי סיכוי.

8.

רציתי ללמוד המון דברים.

בהתחלה חשבתי ללמוד צילום בבצלאל, ואז קולנוע בסם שפיגל, אפילו חשבתי על מחשבת ישראל

(זה היה ברגע שחלף די מהר אי שם בנפאל הרחוקה כשפגשתי בחורה מרשימה וחכמה שסיפרה לי על התחום).

בסוף למדתי שנה קולנוע באוניברסיטת תל אביב ואז עיצוב פנים ב-HIT (שזה שם מפונפן למכון הטכנולוגי חולון)

וכעת אני בכלל בטיפול באמנות. ומי יודע מה יוליד יום...

9.

בהמשך לעניין הרגעי שמצאתי במחשבת ישראל- אין לי זיקה לדת בכלל.

אני לא מדליקה נרות, לא מתפללת, לא שומרת בשר-חלב (להיפך, חוגגת על שרצים כאילו אין מחר)

אבל אני כן מאד מאמינה בכוח עליון כלשהו שמכוון ושומר

ובעיקר מאמינה בטוב וברצון כנה של בני אדם לעזור ולהיעזר. זו הדת שלי.

   

10.

ובהמשך לסעיף הקודם הקודם...אני מאד אוהבת לטייל ולראות עולם.

הייתי בהודו, נפאל, לאוס, תאילנד, אוסטרליה, ניו זילנד, דה יונייטד סטייטס אוף אמריקה והמון באירופה.

למרות חרדת טיסות איומה שפיתחתי לאורך השנים אני לא מסוגלת לוותר על הרפתקה חדשה

ולכן עם תפילה קטנה בלב וכדור שינה (או שניים) אני עולה על המטוס בחריקת שיניים ומחכה בקוצר רוח שהגלגלים כבר יגעו בקרקע!

וזהו. מקווה שלא הלאיתי אתכם בפרטי הפרטים. נהניתי לשתף, וזה ממש לא עניין מובן מאיליו מבחינתי.

שוב תודה גדולה לאיריס על ההזדמנות :)

*

אני מעבירה את השרביט ל"מקופלת" שאני מכורה לכל הגיג שלה

לאורית גידלי שמפעימה אותי בקטעי שירה ושלל הפעלות נהדרות למשפחה

ולליאת הדס המוכשרת שגילתה לי כמה דברים חשובים על החיים

*

שתהיה לכולנו שנה נהדרת! שנה של הצלחה, של בריאות, של משפחתיות, של אהבה ושל נחת.

ונאמר א-מ-ן-!