על הגעגוע

*

הילד שלי מחזיר אותי לילדותי המוקדמת שאת רובה אינני זוכרת.
הוא התיקון שלי.
הילד שלי גורם לי להתגעגע לזיכרונות שאינם.
הוא דומה לי. כך אומרים.
אני מביטה בו פותח את מגירת המשחקים, בוחר ברכבת צעצוע קטנה,
מסיע אותה הלוך וחזור ושר בקול חרישי "הקטר כבר מצפצף..."
ואז הוא מבקש- "אמא - תשירי"
ואני מזייפת את המילים בקולי קולות.
ככה אנחנו ביחד.
ככה אני חוזרת לילדות.
חוזרת לגעגוע.

*



האיורים המרגשים של תהל מאור מעלים בי מחשבות
על ילדות
וזיכרון
אושר
ועצב

כשראיתי אותם לראשונה ידעתי שהיא מבינה. שהיא מרגישה.

פניתי אליה בבקשה שתשלח לי את מילותיה.
איזה מזל שהיא נענתה.

*

שמי תהל מאור

אני אמנית ומאיירת מתל אביב, בוגרת המחלקה לאמנות בקלישר. 

בימים אלו אני עוסקת בעיקר בציורי אקוורל.

אני אוהבת את העבר ועוסקת בו הרבה ביצירותיי, אבל לא מתוך אמונה נאיבית ש"פעם היה יותר טוב", אלא מעצם הגעגוע.  

אני אוהבת את התחושה של להתגעגע ובייחוד להתגעגע לבלתי מושג, לבלתי אפשרי.

הגעגוע בפני עצמו הוא מנוע יצירה עצום עבורי. כך אני בוחנת גם את עולם הילדות שמופיע ללא הרף בעבודותיי.  

לעיתים אני מתחברת לנאיביות החלומית והשמחה של הילדות, ולעיתים אני דווקא משתמשת בפער המציאותי, בתהום שבין אותו מושג של ילדות בלתי אפשרית לתחושות עכשוויות, ריאליסטיות, פשוטות.

עבודותיי מחפשות ליצר "הכלאות" בין גבוה ונמוך, יומיומי וגורלי, בין תנועה וקיבעון, קסם וכאב ומנסות תמיד להשאיר איזה מתח, אפשרות לקריאה נוספת של הדימויים. 

אני אוהבת קסמים ואוהבת אשליות, אוהבת להיות מופתעת ולא להבין דברים עד הסוף.

אני חושבת שאין נושא משעמם ושההשראה נמצאת בכל מקום, ובייחוד במקומות הלא צפויים.

לפני זמן מה ביקרתי במעבדה. מיותר לציין עד כמה רחוק הקשר ביני ובין מעבדות כימיה, ובכל זאת זה היה ביקור מרגש ומפתיע וגיליתי כל כך הרבה יופי במבחנות, בבקבוקי הזכוכית, בצלחות הפטרי הנפלאות.

ככה זה בכל מקום. גם הסופרמרקט הוא שדה מחקר אנושי ותרבותי מדהים. רק צריך להסתכל. 

משמח אותי לגלות פריטים יפים שאותם אוכל להוסיף לעשרות האוספים שלי: אנציקלופדיות ישנות (אנציקלופדיית תרבות בפרט. הו! היא פשוט מופלאה!), מפות עולם, צעצועי פח וצעצועים ישנים,   ספרי ילדים, דגמי סירות ורכבות, דפים מיוחדים, חיות מפלסטיק, מברשות, כלי אמייל,עפיפונים, תקליטים, דברים בטעם בננה וכמובן – גרסאות מוקטנות של כל דבר פשוט מפילות אותי מהכסא.

תודה רבה לתהל שהתארחת ושיתפת בטקסט המרגש הזה
וגרמת לי להתגעגע.