פעם כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון, במסגרת קורס ריהוט, בניתי ספסל מבטון.
לא הייתי לבד כמובן, חברנו יחד שלוש חברות, הפשלנו שרוולים וניגשנו למלאכה.
שרטטנו, התייעצנו, בנינו תבנית מדיקטים והמון ברגים, הפעלנו את מערבל הבטון הקטן שעמד ברחבת סדנת העבודה, שפכנו שקים של החומר האפרפר ודליים של מים, יצקנו הכל אל תוך התבנית ממש כמו עוגה בחושה, קישטנו בברזלים חלודים וחיכינו.
במשך יום ואולי יומיים, כל כמה שעות, היינו ניגשות לבדוק מה שלום הספספל שלנו.
במשך יום ואולי יומיים, כל כמה שעות, היינו ניגשות לבדוק מה שלום הספספל שלנו.
לאט לאט החומר התקשה, הדיקטים הוסרו ובגאווה רבה הצגנו את ספסל הבטון היחיד והמיוחד שלנו, יציר כפינו.
אז כן, אני איילת לנדאו אוהבת בטון חשוף וברזל חלוד.
אוהבת את התעשייתי, הגס, הייצרי, הבוטה.
ואתם יודעים מה עוד אני אוהבת?
יוצרים שבוחרים לעבוד בחומרים הכה פשוטים ובסיסיים הללו ולהפיח בהם רוח קסם.
ולכן, היום אני מתרגשת לארח בבלוג לא אחד אלא שלושה כאלה!
הראשנה- ורד
אלבחרי ברימר מוכרת בתחום
מדהים לגלות כיצד חוט ברזל - פוצע, קשוח, מסוכן - מתמלא ברגש ואנושיות?
איך הוא הופך בידיה של ורד לקו קונטור המתאר מגוון הבעות פנים עם ניואנסים מוקפדים שמספרים סיפורי חיים שלמים.
ורד מספרת:
הדמות הראשונה שיצרתי מחוט ברזל חלוד, אותו מצאתי ברחוב, הייתה תחילתו של רומן מתמשך עם חוטי הברזל והדמויות שהחומר
"עיצב"כמעט מעצמו.
טכניקה פשוטה, קאטר טוב וידיים פצועות וחלודות הם חלק
מהעניין.
תוך כדי חיפוש אחרי תווי-פנים ומאפיינים ייחודיים לכל פורטרט ,יצרתי דמויות
רבות.
גם אחרי שלמדתי אומנות בקלישר ומכללת תל-חי ועסקתי בחומרים והתנסויות
אומנותיות שונות, אני מוצאת עניין ואתגר בחוטי הברזל שקורצים לי מכל פינה.
מרתק לקרוא את המילים ששלח אליי (אחרי שהכרחתי אותו...אבל היה שווה :) )
אני הכבשה השחורה שחוזרת למקורות
ממשפחה של מעצבים לסוגיהם- פסל, ציירת,
מעצב תעשייתי, אדריכלית, עיצוב זכוכית
אני זה שהחליט לשבור את המסורת וללמוד
כלכלה, אחרי כמה שנים של חיפוש עצמי
מצאתי עצמי עובד כמעצב מוצר בחברת
אדריכלות ועיצוב תל אביבית
מאז אני בתחום העיצוב עם שתי הידיים.
כיום אני עצמאי, שותף בסטודיו הרהיטים
את פרויקט מנורות הבטון יזמתי השנה כטסט
אישי שלי.
בטון תמיד הלהיב אותי אבל לצערי לא
השתלב בפרויקטים והלקוחות בהם עסקתי.
יש משהו בעיסוק בבטון...חוסר שליטה
מוחלט על החומר, ההתרגשות בפתיחת כל תבנית לאחר שהתייבשה.
לבטון שעובד בקפידה לפי המתכון
והוכנס לתבנית יש חיים משל עצמו.
הטקסטורה, הגוונים, החספוס הם בשליטה
מוגבלת. האופי שכל יציקה מקבלת שמייחד אותה מהאחרות.
בקיצור אלמנט הציפייה וההתרגשות מייצר
אצלי תחושת התעלות וחיות כל פעם מחדש.
לראות יציקה שנפסלה מונחת בפח תמיד מעלה
לי את השאלה האם אני צריך לומר כמה משפטי הספד.
ישנן עוד מגוון צורות ושילוב חומרים
אותם אני חייב לנסות, זה בוער לי בעצמות
אבל ההכרח להכין סטוק מכירה שיהיה זמין
ללקוחות מגביל אותי בזמן ומשאיר אותי כרגע מחובר לקרקע ולא מתפזר מדי.
ואחרונה חביבה היא מעצבת התכשיטים הכה מוכשרת
הדס משלבת בטון, זהב וכסף ויוצרת חיבורים מופלאים של רוך וקושי, חיספוס ועדינות.
היא עובדת בצורות גיאומטריות שמקנות לתכשיטים מראה נקי, חד אך בו זמנית גם מעודן וקליל.
לא אכביר במילים, העבודות מדברות בעד עצמן.
ולסיום, שיר של אריק איינשטיין שהלך לעולמו במפתיע השבוע.
האיש הפשוט, העדין והמוכשר שללא ספק יחסר בנוף הקשוח והבוטה שלנו.
האיש הפשוט, העדין והמוכשר שללא ספק יחסר בנוף הקשוח והבוטה שלנו.
יופי של פוסט. תודה איילת על ההשראה. וחג שמח
השבמחקתודה איריס! חג שמח :)
מחקאיזו אסופה מיוחדת של יוצרים אספת לנו פה, נהניתי מאוד.
השבמחקתודה וחג אורים שמח
תודה רבה איריס! שמחה שנהנית :)
מחקמקסים , אהבתי . הזדהתי עם התרגשות הגילוי, כשמוציאים את הבטון מהתבנית
השבמחקחנוכה שמח ותודה על הפוסט
זו באמת תחושה נהדרת! :)
מחקאח, אני יכולה לחיות חיים שלמים בתוך המקומות הפרועים האלו שהחומר סוחף אליהם.
השבמחקרשומה משובחת...
תודה ימה. התיאור שלך מקסים :)
מחקוואו!
השבמחקלא ייאמן כמה עדינות ורכות יש בחומרים ה״קשוחים״ האלה...
נכון! זה השילוב המושלם לדעתי :)
מחק