אני טיפוס של שקט, של פרטיות, של לבד.
או כמו שסבא שלי היה אומר: " עיזבו אותי, תנו לי את הכוס תה והביסקוויט ואני מאושר".
אני לא מדברת הרבה.
צריכה לפחות שעתיים ביום עם עצמי ועם המחשבות שלי.
מאד מאד ביישנית, מה שמתפרש לעיתים כסנובית.
תכל'ס...אני קצת סנובית.
לא בעלת ביטחון עצמי מי יודע מה.
לא יכולה לסבול כשמחטטים לי בתחתונים.
והכי הכי יותר מהכל, אני ש-ו-נ-א-ת להצטלם ועוד יותר שונאת לראות תמונות שלי.
תקראו לי ביקורתית, תקראו לי פריק-קונטרול, תקראו לי נסחפת...
כזו אני וכזו הייתי מאז שאני זוכרת את עצמי.
אז איך קרה שיום בהיר אחד מצאתי את עצמי יושבת מול צלמת שבאה במטרה לצלם את ביתי, את מבצרי,
וגרוע מכך! היא גם מבקשת לצלם אותי! אותי! אותי?...
על השאלה הזו אני מנסה לענות בכל פעם שאני מעלה כאן פוסט.
שלא תטעו, באצבע רועדת אני לוחצת על כפתור ה"פרסם".
בחשש גדול ובהמון ספקות.
כי מה כבר יש לך לחדש? ומי יקרא את זה בכלל? ובטח יחשבו שאת כזו או כזו או כזו...
מכירים את הקולות האלה שרצים בראש?
אז אני מתעלמת בכל כוחי ומשכנעת את עצמי עמוק עמוק בלב שיש לי מה להגיד, שזה מעניין לא רק אותי
ויאללה, "על החיים ועל המוות"...ו..."פרסם"!
ובאמת התגובות מחממות את הלב וכל לייק גורם לי להסמיק וכנראה שאני כבר קצת מכורה.
מכורה ל"להיות מישהי", מישהי שמכירים, שמעריכים, שאוהבים.
אבל חשוב מכך, אני מכורה לגלי ההערכה שעולים מתוכי כלפיי עצמי.
וזה לא עניין מובן מאיליו כלל וכלל.
כי לאהוב את עצמך, להאמין שיש לך יכולות וכישרונות זה חתיכת הישג
(לפחות מבחינתי...)
אז אנחנו חוזרים להווה.
לימור דופקת בדלת ואני עושה טיול אחרון עם העיניים לוודא שהבית מתוקתק.
לא מצליחה לברוח מהצורך להיראות מושלמת למרות שברור לכל הדיעות שאני לא. ממש לא.
הדלת נפתחת ולימור עומדת בפתח. מחייכת.
מיד היא נכנסת כרוח סערה. סוקרת במהרה בעיניה את כתלי הבית ומכריזה:
"אני כבר יודעת מה אני הולכת לצלם!"
אני נפעמת מהביטחון והנחרצות.
"אבל קודם", היא אומרת, "בואי נדבר".
אני קפואה מולה. מנסה לעמוד בקצב.
"לשבת?" אני שואלת.
היא מהנהנת ואני מאפשרת לה להוביל את העניינים.
היא אומרת שציפתה לפגוש מישהי אחרת וכך נפתחת לה שיחה קולחת ומרתקת על זהות במרחב הוירטואלי.
מה שנקרא "מה אני-מי אני" או "ואם אני אינני אני אז מי אני בכלל..."
ועוד כהנה וכהנה...
כי כאמור, הפרסונה שנגלית כאן לאורך הזמן בבלוג ובדף הפייסבוק אולי נקראת איילת לנדאו אבל בכלל לא בטוח שזו איילת לנדאו שאני מכירה.
ואנחנו ממשיכות לדבר על אימהות, עשייה, עיצוב ולימודים ופתאום היא מכוונת את המצלמה לעברי.
"כאן חשדתי".
כי זה עניין אחד שהוואזות והפיצ'יפקעס יצטלמו אבל זה עניין אחר לגמרי שהפרצוף שלי יתועד.
וכך החל לו מעין ריקוד בו אני משתפת-לא משתפת פעולה...
"אולי מהזווית הזו? רגע, אולי לעמוד כאן? לשבת? להישען לימין?..."
בואו נסכם ונאמר שדוגמנית צמרת אני כבר לא אהיה.
ולימור, בשיא הסבלנות, מטיילת ברחבי הבית, מתבוננת, מחליפה עדשות.
בנועם וברוגע היא מאפשרת לי להרגיש בנוח בביתי ובעורי.
וזו כבר עבודת קודש בפני עצמה. תודו.
היא מקשיבה לסיפורים שלי. מעירה הערות שמאירות את עיניי ובתכל'ס...מבינה עניין.
בקושי שעתיים עוברות מרגע כניסתה עד רגע עזיבתה
אך אלה שעתיים משמעותיות ביותר עבורי.
מרגע שנסגרה הדלת ועד רגעים אלה ממש אני עסוקה במחשבות.
מחשבות על חשיפה, על פתיחות, על סקרנות
וגם על הסתרה, מיסוך וקושי.
קושי כזה שמלא בקולות.
קולות שאומרים "את לא שווה. את לא מעניינת. את אושיית-פייסבוק דמיקולו".
ואז עולות מול עיניי עיניה של לימור
שהן חכמות וקשובות ואומרות
"אותי את מעניינת. לדעתי את שווה. את שונה".
את המילים האלה אני לוקחת איתי מהמפגש הכה מיוחד שהיה לנו.
נוצרת אותן בליבי.
הופכת אותן למעין מנטרה.
כדי להמשיך הלאה.
לבנות את המפעל הקטן והצנוע הזה שנקרא
Lula
והיי! גם יצאו יופי של תמונות, לא?
מקווה שתמשיכו לעקוב. ולאהוב.
אני חוזרת קצת למחילה שלי כדי להירגע.
תיכף אשוב.
*
תודה גדולה גדולה מקרב הלב ללימור הרצוג אהרוני שלימדה אותי להתבונן על הדברים בדרך קצת שונה, מזווית אחרת.
פייר? רק בשביל זה היה שווה לצאת מהקונכייה.
:)
ובהזדמנות חגיגית זו אני מאד מאד מאד ממליצה להיכנס
של לימור ולגלות עוד בתים קסומים ונשים מרתקות
אותם היא מתעדת בהמון כבוד, קשב וכישרון.
את קורנת ומקרינה יופי מבחוץ וגם מבפנים, מהעור החוצה ובין הכתלים..מקסים!
השבמחקאויש תודה! מילים מרגשות!
מחקאיילת, בתור מי שמכירה אותך קצת גם מהחיים האמתיים אני יכולה להעיד שלמרות שנדמה לך שיש לפעמים פערים בין האדם הפרטי לפרסונה האינטרנטית אתן לגמרי אחת. היופי בצילומים של לימור הם שהם מראים את היופי הפנימי, החיצוני, והביישני שלך במלוא תפארתם ואת הבית המקסים שמעיד ומשקף אותך נפלא.
השבמחקתודה תודה תודה! חיממת את ליבי :)
מחקאיילת, אנחנו לא מכירות , אולי בעצם קצת מעצם העובדה שאני עוקבת אחרי הבלוג שלך כבר זמן רב...(וגם חולקות אותו שם משפחה) אבל הייתי חייבת לכתוב לך שגם אותי את מעניינת, לדעתי את שווה, את שונה.
השבמחקתודה אילנית! אני עוקבת אחרייך עוקבת אחריי ומאד מעריכה זאת :)
מחקפוסט מרגש. כל כך מבינה ומזדהה וכל כך שמחה לראות איך את מתגברת על החששות ולוחצת כל פעם מחדש על ה"פרסם". אחרת היינו מפסידים הרבה יופי.
השבמחקהצילומים יפייפיים, גם של הבית וגם של בעלת הבית :-)
המון תודות שרון! באמת באמת תודה :)
מחקהבית מקסים! התמונות מקסימות! ואת מקסימה! אהבתי!
השבמחקתודה תודה תודה!
מחקפוסט מקסים, הזדהתי מאוד. והתמונות מקסימות!
השבמחקתודה רבה אלישבע!
מחקריגשת במילים שלך. כשקוראים בלוגים לפעמים מבחוץ הכול נראה נוצץ ובא בקלות, ולקרוא את הקולות הפנימיים האלו שיש לכל אחד, חושף רבדים של אומץ. אז תודה על זה. את מרגשת, מרתקת ומסקרנת, ולראיה אני עוקבת גם באינסגרם וגם בפייסבוק.
השבמחק:-)
תודה רבה ימה! זה בדיוק העניין...הזיוף הזה...ואז עולה השאלה מה מציאות ומה בדייה? אז נראה לי שהכי חשוב זה פשוט לשמור על פרופורציות וליהנות ממה שיש, אפילו אם מה שיש לא מושלם (כי הרי אין מושלם...) תודה שאת עוקבת. אני מעריכה זאת מאד :)
מחקזה פוסט שיותר מששווה לצפות בו, שווה לקרוא אותו..
השבמחקהרבה פעמים תמונות בפוסטים הן השחקניות הראשיות של 'ההצגה' ואילו, בפוסט הזה, הכתוב ככ בכנות, רגש והיסוס מה, הוא הכוכב. או בעצם - את.:-)
נהדרת, מרגשת וככ אמיתית.
עוקבת, שלא משאירה 'סימנים', והפעם כן, בזכות מה ומי שאת. כתובה, מצולמת ועוד.
:-)
רביד
וואו רביד! תודה רבה! התמונות הנהדרות של לימור הן אלה שגרמו לטקסט לצאת וכך זה בדרך כלל אצלי. כיף שאת עוקבת :)
מחקאת מקסימה לגמרי, מאוד הזדהיתי עם התחושות שכתבת בהתחלה.
השבמחקוגם תמונות הבית מאוד יפות למרות שממש קשה לראות מהן את התמונה השלמה וזה טיפה חסר לי.
תודה רבה דורית! את מוזמנת בחום לראות את כל הבית מתי שתרצי :)
מחקאיילת, כתבת מקסים. לי נראה שחלק מהכיף של העולם הסייברי הוא היכולת להמציא לנו עוד פרסונה. פרסונה שלא חייבת דין וחשבון לאיש, לא צריכה להיות 'ביישנית' כי כך התרגלנו להגדיר את עצמנו ובאופן כללי מאפשרת הרבה חופש.
השבמחקתהני מהחופש ומהבמה שיצרת לעצמך בכישרון, בהתמדה וברגישות.
תודה קרן. אני לוקחת את המילים שלך לתשומת ליבי אך עדיין עולות בי התהיות לגבי פתוח-סגור (בשפתנו, שפת האדריכלות)
מחקהפוסט שלך מאוד נגע בי ממש מהרהורי ליבי..יקירתי לא צריך להיות לך חשש מהמצלמה כי את יפה ופוטוגנית ותודה ששיתפת זה מרגיש שאתה לא לבד וישנם כנראה עוד לא מעט אנשים כמוך...
השבמחקתודה רבה חיממת את ליבי! ולגבי הפוטוגניות...את לא תאמיני כמה תמונות נותרו על רצפת חדר העריכה ;)
מחקכתבת מילים יפות ואנושיות כל כך, נוגעות. אני מאמינה שבכל אחד ואחת מסתתר/ת הילד/ה הקטנ/ה עם הקול של חוסר הביטחון, אז קודם כל- תודה על הכתיבה של המילים הנ"ל, לקרוא את הפחדים שלך כתובים עושה לי פחות לפחד ולדעת שאני לא לבד.
השבמחקואת יפה, והבית יפה, ויש עדינות גם וגם.
תודה על השיתוף ועל היופי
תודה רבה על ההזדהות מרים.
מחקאיילת, אני עוקבת אחרי הדברים שאת כותבת בדרכי השקטה (לא מגיבה בדרך כלל) ואוהבת אותם מאד. עכשיו אפשר לראות גם למה. את יפה וצנועה ועושה דברים נפלאים. תמשיכי לשתף אותנו ביופי שלך. תודה.
השבמחקסיגל
תודה רבה סיגל :)
מחקאני בד"כ לא מגיבה (מתחברת לתכונות המופנמות ולסיבות אי-החשיפה שלך עד היום..)אבל הפעם הייתי חייבת. לפעמים החשיפה כ"כ מחברת ומכניסה משהו שקודם נתפס קצת אחרת. קודם לא הכרתי בכלל ועכשיו אני פתאום מכירה קצת יותר ומרגישה הרבה יותר מחוברת. התמונות מהממות ואת מקסימה ובטוח אני כאן כדי להשאר. חזקי ואמצי וסחטיין עלייך.
השבמחקליהי
תודה רבה ליהי. ריגשת אותי ואני מאד שמחה שהצטרפת אליי :)
מחקאחח.פשוט מדויק עם התחושות.. והתמונות -מקסימות!
השבמחקקרן
ריגשת אותי מאוד. מדהים לראות את ההבדל בין איך שאת רואה את עצמך לבין איך שאני רואה אותך. הכרנו בצבא וחזרתי להכיר אותך פה ואני שמחה לקרוא את מה שאת כותבת ולראות את התמונות. אני חושבת שאת מרתקת ומוכשרת מאוד.
מחקתודה רבה שחר! זה מרגש ומחזק שאנשים עוקבים, אוהבים ומגיבים. במיוחד לפוסט כזה. :)
מחקתודה רבה קרן! תמיד כיף לראות אותך כאן :)
מחקהי איילת, אמנם ממש ממש באיחור קראתי את הפוסט הזה. אני קוראת ועוקבת אחר הבלוג, אבל לרוב נמנית על הקוראים השקופים ולא מגיבה "כי מה כבר יש לי לחדש...". קודם כל את נראית נהדר בתמונות, באמת ופשוט אהבתי והזדהיתי עם הכתוב. מאד מבינה ומתחברת להרבה מאד מהאמירות שלך כאן. :-)
השבמחקטלי.
תודה טלי. טוב שהשמעת את קולך :)
מחקאת מהממת!
השבמחקתודה רבה! :)
מחק