יופיו של בר החלוף

אני כרגע נמצאת בתוך המולה יומיומית מסחררת שכוללת

פתיחת קורס חדש במכינה לעיצוב בה אני מלמדת,

הגשת עבודות בלימודי טיפול באמנות,

ביקורים בפיגומים,

בחירות של אריחי קרמיקה וגוון לרעפים והתאמת פרופיל האלומיניום לגוון הרצפה

והכי חשוב:

בילוי של שעות איכות עם גברבר קטנטן ומתוק להפליא (ועוד כמה שעות כשאפשר עם אבא שלו...)

ובתוך כל ההמולה הזו אני זקוקה לרגע של שקט.

רגע של פשטות

רגע של התבוננות

ונשימה עמוקה שמתכנסת לה במעמקי הבטן ויוצאת בקול "שששששש" חרישי.

לכן היום אני רוצה להציג שתי יוצרות שעבודותיהן מתחברות למקום הנעים הזה שלו אני זקוקה כעת.

האחת עוסקת באמנות הקליגרפיה הסינית

והשנייה יוצרת כלי קרמיקה משובחים שמתכתבים עם תפישת הוואבי-סאבי היפנית שאני כה מעריכה.

*

את מיכל קרן גלמן פגשתי בשנה שעברה במהלך 

חופשה נעימה להפליא בגליל המערבי

 ובתום הפגישה אף רכשתי לי שישה ספלים שיצרה.

אני מוכנה לשתות את הקפה שלי אך ורק בהם.

הם נעימים למגע, עדינים ודקיקים עם עיטורים שבולטים קצת על פני החומר

שאותם נעים ללטף לאחר כל לגימה. 

בעבודות של מיכל אני רואה עידון ושקט ומשהו שהוא לא לגמרי מושלם וזה מה שיפה בו.

יצרתי קשר עם מיכל וביקשתי ממנה, כהרגלי, שתשלח לי כמה מילים על עצמה.

וכך היא מספרת:

אני מיכל קרן גלמן

קרמיקאית, יוצרת כלים ,חיה במצפה הילה בגליל המערבי.

הרומן שלי עם יפן הוא רומן פנטזיה.

לא הייתי ביפן, אבל בטוח שעוד אהיה.

וחלק ממני כבר שם: בעיקר החלק שלש ויוצר ומעצב.

אני אוהבת את העדינות. את האיפוק. את הנכונות לשאת את הלא מושלם.

לא במקרה בפוסט הראשון בבלוג שלי כתבתי על האמנות היפנית.

יש לי עוד דרך ארוכה ללמוד את כל אלו, אבל איך אומרים ביפן?  הדרך היא המטרה..

ואני בכלל באתי ממקום כל כך אחר: מערימות החציר בקיבוץ. מחיפוש גרוטאות מעניינות בערימות הג'אנק מאחורי המוסך. מהים שלחופו גדלתי, שאוסף חפצים ואנשים ופולט אותם אחרים לגמרי.

אני אוהבת את החומר ואת מה שהזמן מטביע בו. את הדרך שבה הוא משאיר סימנים. יש שיגידו – צלקות. אחרים יגידו: קישוטים. 

היפנים קוראים לזה "וואבי-סאבי" – יופיו של בר החלוף. הקסם של הבלתי מושלם. התנועה שבו. החופש שהוא מאפשר.

זה מה שמקסים אותי בעבודה עם חימר: היכולת להטביע חותם, ובכל זאת שזה לא יהיה סופי. כי החימר הוא חומר חי: אפילו אחרי שהוא נשרף, עוד קורים בו שינויים. הוא סופג אליו טעמים ומגע ומבטים.

אמנם הגעתי מעיצוב תכשיטים שלמדתי בבצלאל, מעולם התיאטרון שבו עיצבתי אביזרים לבמה, אבל החימר מאפשר לי לבטא את עצמי הרבה יותר בפשטות. אני אוהבת ונמשכת אל הפונקציונאלי, אך עם זאת החומר  נוגע בעל- זמני. המפגש הזה מעניין אותי. 

לאט לאט אני מבינה שמה שמושך אותי ומניע אותי קדימה, הוא המגע בחומר עצמו. המשטח איתו אני עובדת, האפשרויות שלו להתקפל, להיסגר, ליצור מיכל. הצורות המסורתיות והדרך להתיר אותן, להשתעשע איתן.

אני יורדת לסטודיו בבוקר כמו אל מגרש משחקים. לא תמיד יש לי מטרה מוגדרת, וגם אם יש – לפעמים החומר מפתיע אותי, מגלה לי שיש לו רצון משלו. לומדת לזרום איתו, להקשיב לו, להקשיב לי. לא פעם אני מופתעת ממנו: בדרך אל כלי שהתכוונתי לעשות, נולד משהו חדש.

אני מברכת על האפשרות ליצור. להיאסף מכל מקורות ההשראה שלי: מוסיקה ,קולנוע, אופנה ומילים.

ולהטביע אותם בחומר.

בעבודות של טל-יה קריגר

נתקלתי לראשונה ביריד האמנים שמתקיים פעמיים בשבוע בנחלת בנימין.

אחר כך גם איתרתי אותה בפייסבוק 

ואני מתמוגגת בכל פעם שהיא מעלה צילום של עוד עבודה חדשה מעשה ידיה.

טל-יה יוצרת תחת השם 

ink flower

היא מציירת אלמנטים מן הטבע בדיו ומכחול בלבד.

הציור שלה הוא עבורי החיבור בין עידון ועוצמה.

יש המון כוח במינימליזם של טל-יה

והמון רגש וריכוז וסבלנות.

פניתי לטל-יה וכל כך שמחתי לשמוע את סיפורה הרתק:

תמיד נמשכתי לאסתטיקה של מזרח אסיה, והעמקתי בכך כשלמדתי באוניברסיטת ת"א לימודי מזרח אסיה, ובתוכנית הרב-תחומית באמנויות. במסגרת התואר למדתי סינית, וכתיבת הסימנים הסיניים עוררה בי את הרצון ללמוד קליגרפיה – אמנות הכתיבה. הבנתי שכדי להעמיק בכך, עליי לשאוף להגיע אל המקור, בסין.

אחרי הלימודים, כשסינית מהוססת בפי, נסעתי לבד לסין. בתחילה טיילתי כשהיעד לא מתוכנן וידוע, ובהמשך התגוררתי בצ'נגדו, בירת מחוז סצ'ואן. שם מצאתי במקרה אמן קליגרפיה מוכשר, צנוע ונעים, והצלחתי לשכנע אותו בכוונותיי הרציניות ללמוד קליגרפיה. הוא חיבר אליי את תלמידתו, וכך התחילה תקופה של ארבעה חודשים של לימוד ואימון אינטנסיבי בכתיבת הסימנים הסיניים, וכל זאת בסינית! הרגשתי שנפל בחלקי מזל גדול, לפגוש במורים שמחוברים כל-כך למסורת עתיקת היומין, שהעבירו לי מעבר לידע הטכני, גם ידע תרבותי ופילוסופי מן הבודהיזם והדאואיזם.

כשחזרתי לארץ שיניתי כיוון, ואולי זהו דווקא המשך טבעי – התחלתי בלימודי טיפול באמנות. אין ספק שגם בקליגרפיה טמונה השפעה תרפויטית, של ריכוז, שלווה ואף מדיטציה. במקביל, טיילתי בשדות של מושב ירקונה, שם נולדתי, וצילמתי צמחי בר. הצללית של הצמחים, הסילואט, תפסה במיוחד את עיני והתחלתי לתרגם את הצמחים לשפת הקליגרפיה, לקווים ומשיכות מכחול בדיו. כך נוצרו והתפתחו "פרחי – דיו", צמחים מוכרים ואופייניים בנופי הארץ, מצוירים על נייר סיני, בסגנון נקי ומינימליסטי. בין הצמחים שאני מציירת אפשר לזהות חצבים, גזר בר, גדילן מצוי ושיבולת שועל. כל הציורים חתומים בחותמת שלי, שנחרטה על-ידי אמן, ובה השם הסיני שהעניק לי המורה לקליגרפיה, בסינית "גָאו יוּאַן", שפירושו גבוה ורחוק. 

כיום אני משלבת בין שני העיסוקים, בחלק מימות השבוע אני מטפלת באמנות בחינוך המיוחד, ובשאר הימים יוצרת ציורים ומוצרי נייר, לעתים תוך שילוב ניירות וואשי יפנים ורקעים שונים, מכינה הזמנות לפי בקשה ומוכרת בימי שלישי ושישי במדרחוב נחלת בנימין. 

ועכשיו אני כבר קצת יותר רגועה.

מקווה שגם אתם.

בהזדמנות זו אאחל חג שמח

חג של שיבולים ברוח ומנגינות תמימות וחיבוק של משפחה.

אם מתחשק לכם לקרוא עוד קצת על חג השבועות שלי

אתם מוזמנים לפוסט שכתבתי בשנה שעברה 

שמזכיר לי תמיד מי אני ומאיפה באתי.