על הנייר

יש משהו מרגיע בדף נייר לבן
רגע לפני שמתחילים למלא אותו בתוכן.
הלובן המסנוור מציע אינסוף אפשרויות
אינסוף רעיונות.

אני לא מפחדת מהרגע הזה של ה"לפני".
אני שמחה איתו.
מדמיינת מה הולך להתרחש ממש עוד מעט.
מייחלת שלא אתאכזב
ושאתרגש ואנצור את היצירה שתבוא.



הפעם אציג ארבע יוצרות שעושות לדף הנייר הלבן בית ספר
בכישרון גדול
ברוך
ברגישות
ובהומור.

בצבעוניות
עדינה
או
נועזת.

עם חיוך, עם קריצה, עם דמעה קטנה בזווית העין.

כל יוצרת מספרת את היצירה שלה
בעזרת החומר שהוא אולי הפשוט ביותר:
נייר.


אורה אפשטיין היא האמא של

מעשיות נייר

ערכות יצירה הבנויות מבסיסי קרטון מאויירים עליהם ניתן ליצור קולאז'ים מניירות ממוחזרים.
האיורים נעים מדמויות של ילדים דרך כלי רכב, ציפורים ופרחים ועוד ועוד.

אורה היא מעצבת גראפית ובאה מתחום ההוראה.
לדבריה בגיל 40 היא הגיעה לפרשת דרכים ותהתה מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה.
בעקבות שיחה עם הגננת הנפלאה של בנותיה עלה צורך בכלי הבעתי עבור ילדי הגן.
אורה ביקשה מהגננת לפרט על מה היא חולמת
ועיצבה ערכות נהדרות שמעוררות את בלוטות היצירה.

בעקבות לימודי קיימות במרכז למנהיגות סביבתית אשר במהלכם הועלו סוגיות סביבתיות-חברתיות
בחרה אורה להתמקד בחינוך לקיימות.
היא חיפשה דרך להנגיש את תחום השימוש החוזר בחומרים קיימים.

הערכות שיצרה עושות בדיוק את זה.
הילדים מקבלים את בסיסי הקרטון ומבטאים על פניהם את עולמם הייחודי בעזרת מגזרות עיתון.
לדברי אורה הבסיס הנתון מאפשר גם לילדים ש"מתקשים" או מפחדים לצייר
ליצור בבטחה ובהנאה.
והילדים כמובן נרתמים למשימה בשמחה גדולה ומבקשים עוד ועוד בסיסים.

זה לא סוד שגם המבוגרים נהנים ליצור יחד עם הילדים
ואפילו לבד בשעות הפנאי :)

אני מיד חשבתי גם על אפשרויות של הדבקת חומרים נוספים כמו בדים, כפתורים וסרטים ובכלל כיד הדמיון הטובה.

כמה נפלא!

מיכל גל - מרקו (Micush) 

היא מאיירת בחסד.

מעבירה את הניואנסים העדינים ביותר

ופורטת על מיתרי הרגש והזיכרון 

בנועם ובאהבה.

האיורים של מיכל מחזירים אותי אחורה.

לרגעים.

הסצנות שמיכל מציגה מזכירים לי רגעים מחיי.

מציפים את חושיי.

אני ממש יכולה להרגיש את מגע העשב המלטף

לשמוע את פכפוך הנחל הרוגע

להריח את פרחי הבר העדינים.

ביקשתי ממיכל שתספר לי על עצמה ועל תהליך היצירה והנה הטקסט המקסים שהיא שלחה:

כששואלים אותי איך הגעת לתחום של איור, אני מנסה לחשוב ונראה לי שיותר נכון לומר שהוא פשוט תמיד היה שם רק לא החשבתי אותו אף פעם כמקצוע או אופציה לפרנסה.

בשנה האחרונה זה קיבל תפנית משמעותית כשהפך לפרנסה העיקרית שלי ואני מאושרת מכך ונהנית מכל רגע.

גדלתי בהוד השרון, ילדות ישראלית יחפה ומאושרת, כזו שאני מאחלת לכל ילד באשר הוא.

שיחקנו בין הפרדסים למטעים, אוספים תותים וקלמנטינות היישר מהעצים.

היינו מטיילים במטעי הפאקנים אוספים את כל מה שכבר נשר מהעצים... היינו נטולי דאגות.

זה משהו שאני תמיד אתגעגע אליו ותמיד אשאף להעניק לילדות שלי, בייחוד נוכח המציאות שהשתנתה מאוד עבור הילדים של ימינו.

הלוואי ויכולתי ליצור להן עולם כזה קסום ונאיבי.

לא הרבה יודעים אבל יש לי בעיית קשב, כל רעש מוציא אותי מהריכוז והאיור נותן לי את השקט הפנימי והשלווה שלעיתים מאוד קשה לי למצוא במרוץ היומיומי של החיים, ואיכשהו גם אם לא התכוונתי מלכתחילה לרוב השקט הזה מוקרן אצלי באיורים, סוג של הרמוניה שברגע אחד נתון כל כולי בתוך זה.

הייתי מאז ומתמיד ילדה מאוד ביישנית כמעט ולא שמעו אותי, בשיעורים הייתי מתביישת להרים את היד ועד היום לא ממש ברור לי איך סיימתי קורס קצינים.

הציור נתן לי הרבה פעמים כח מקום לברוח אליו ומקום להתבטא, המחברות שלי היו מלאות בציורים, במקום שהיה לי חסך עצום ביכולת ביטוי מילולית באו הציורים.

אני מאמינה שזה בעיקר גם מה שהעשיר לי את הדמיון כילדה, המון חלומות בהקיץ, המון עולמות קסומים שנוצרו מתוך הצורך הזה לבטא דברים שהתרחשו בפנים.

לשמחתי יצרתי לעצמי עושר פנימי שעיצב את מי שאני כיום.

אני מקווה שבאיורים שלי אני מעבירה את האהבה הגדולה לחי ולטבע לסובב אותנו.

מקווה שאני מצליחה להעביר את המסר שמעבר לקדמה כדאי לעצור לפעמים ולהסתכל סביבנו כי הרבה יופי נמצא שם.

לתת לילדנו ליהנות מהנאיביות שלהם עוד קצת רגע לפני שאנחנו דוחפים אותם להתבגר, לתת לדמיון לעבוד ולהתפתח.

אני מאוד אוהבת אומנות יפנית, אני כמעט בטוחה שיום אחד זה יבוא לידי ביטוי באיורים שלי.

אני משתעממת מאוד מהר לכן אין לי סגנון עיקבי באיורים שלי, אני אוהבת כמעט את כל הסגנונות ולא אוהבת להתקבע, בתקווה שיהיה לי זמן ללמוד ולעשות את הכל.

אני נמשכת מאוד לעולמות קסומים של פנטזיה, לתקופות שונות והיסטוריה, שיחקתי כמה שנים טובות דרקונים ומבוכים ואם היה לי זמן כנראה שהייתי עושה את זה עד היום.

אני מתרגשת כמעט מכל דבר, אני מסוגלת לבכות בסרטים של וולט דיסני, בעצם כשאני חושבת על זה מאוד קל לגרום לי לבכות.

מורן אלחלל

שאבה השראה מעולם האוריגאמי ויצרה סדרת מוביילים מופלאים.

היא תרגמה את אומנות קיפולי נייר היפנית המסורתית
לקיפולי בד ויצירת אובייקטים עדינים ונעימים
שמאפשרים משחק ושינוי לפי בחירה.

המוביילים מייצרים תחושה של תום ועדינות
אך גם מהווים אלמנט עיצובי מרשים ואסתטי.

כדאי לבקר בחנות ה ETSY
של מורן וליהנות משפע של מוביילים מתוקים ושווים.

הנה מה שמורן מספרת על יצירותיה:

אני מורן אלחלל, מעצבת מוצר בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר הקמתי את הסטודיו שלי לאחר הולדתה של בתי עלמה. בסטודיו שלי בחרתי לייצר מוצרים לקטנטנים שמלווים אותם לאורך השנים (וכך גם בעצם המוצרים לא לקטנים בלבד). 

סיימתי את שנקר לפני כ-4 שנים  ובפרוייקט הגמר שלי בשנקר בחרתי להציג את תהליך העבודה שלי כמעצבת ואת ההחלטות שנעשות במהלך הדרך עד להגעה למוצר מזוקק ול"יפה" בעיניי וכל זאת, דרך עבודה עם חומרים קבועים מראש ונקודות עוגן המנחות את התהליך כולו ומנתבות אותו.

אני אוהבת לעבוד עם החומר ( עץ, בד, מתכת ונייר ) ובגדלים שאפשר לבחון ולהרגיש יחסית במיידיות.

אפשר להגיד שהחיפוש התמידי אחר חומרים חדשים וטכנולוגיות ייצור יחד עם שימוש בצורות קלאסיות הם אבני המשחק שלי.  מציאת החיבור בין החומרים, הצבעוניות והצורות מאריך את חיי המוצר ואת שילובו בעולמם של הקטנטנים וגם של הגדולים. כמו כן הבחירה ביצור סדרתי יחד עם עבודת יד מאפשרת לתת את מלוא תשומת הלב לפרטים, ובכך ולגרום לכל מוצר להיות ייחודי, דומה אך מעט שונה מקודמו. 

כך גם נולדו המוביילים, הניסיון והמחקר של אוריגמי דרך בד וחומרים נוספים עניין אותי, בחירת הצורה והקיפולים המתאימים לשיטה בה עבדתי, כמו גם הבחירה בעץ בלזה כמתלה והאיורים של הענף והמשוטים הם אלו שבסוף ייעדו  את המובייל לחדר תינוקות וילדים.

כמו כן, רציתי ליצור משהו חדש הן מבחינת חיבור החומר והן מבחינת המוצר עצמו, הבחירה  בבלזה טבעית ובבד כותנה מאפשרות לחוש את המוצר מבלי לפגוע בו, והשימוש באטבים משאיר המון מקום לדימיון ומזמין לחדש ולשנות את המוצר מעת לעת ובאשר לילדים הוא משאיר את החופש  לשלב במובייל יצירות משלהם.     

 עיצוב מוצר בעיני מתחיל במשיכה אל חומר או לרעיון שצץ בראש וממשיך בניסוי ותעייה, חיפוש אחר השלם ומסתיים בסוף כאשר הוא ארוז ומוכן להיות מוצג על המדף. לאריזה ולדרך בה המוצר מוגש ללקוח יש חלק משמעותי בעיני, היא חלק בלתי נפרד מהמוצר עצמו.

באוריגמי באופן צפציפי יש משהו אסתטי מיוחד ושונה ושיטה זו משמשת אותי הרבה אם באריזות, בגרפיקה וכמובן בשילוב בתוך המוצרים החדשים.

יערה ציקורל
היא האשה מאחורי המותג

"חדר משלך".

טעמה המשובח מאפשר לה לעצב חללים נעימים, צבעוניים וקלילים
ומעבר לכך היא גם מייצרת אלמנטים דקורטיביים שיוסיפו את ה"wow-factor".

נתקלתי במסגרות הפרפרים שיצרה ומיד נשביתי בקסמן.
כל כך פשוט וכל כך מקסים ומשמח.

יש במסגרות האלה משהו מזמין ומתוק
ואני יכולה לדמיין אותן משתלבות היטב בכמה וכמה פינות בביתי.

ניתן לרכוש את התמונות הללו ועוד פריטים מקסימים
בחנות המרמלדה
של חדר משלך.

והנה מה שיערה מספרת:

אני גרה בקיבוץ אלמוג, נשואה לירון, ועכשיו אנחנו מצפים לבת ראשונה.

היום, אחרי לימודי ספרות ולימודים של טיפול באמצעות בעלי חיים, הבנתי שהכי טוב לי כשאני יוצרת.

אז נרשמתי לקורס הום סטיילינג בשנקר והחלטתי שאני משנה כיוון.

אני מאמינה שהבית הוא החלל החשוב ביותר בחיינו, הוא מקום המפלט, המשפחה ולפעמים גם העבודה.

כל אחד מאיתנו זקוק לחדר משלו, ואם כבר, אז שיהיה יפה, נוח והכי חשוב ישקף אותנו.

אני מתעסקת בהום סטיילינג וגם מכינה מוצרים בעבודות יד.

אני אוהבת לאסוף דברים (במיוחד ניירות) מכל מיני פינות בעולם, לשנות, לשפץ, ולשלב אותם בבית ובחיים שלי.

הכי אני אוהבת ניירות וחיות.

אני שואבת הרבה השראה מהטבע, מכל מה שיפה ובעיקר מהרבה חברים טובים ומוכשרים שסובבים אותי. 

בימים אלו אני עובדת על הבלוג שלי, מקווה להעלות אותו עוד השבוע.