שעת הצוענים

כמו כל דבר טוב 

גם את זוהר מור גיליתי במקרה.

לא זוכרת אפילו מתי זה היה אבל אני זוכרת שנתקלתי בתצלום שלה

ונשימתי נעתקה.

התחלתי לנבור ולנבור בעבודותיה

וכל צילום שאב אותי עמוק יותר פנימה.

אני מגדירה את הצילום של זוהר

כ"צילום נשמה".

כאילו אפשר להציץ לתוך נשמתו של המצולם.

כל התלאות, השמחות, הרצונות והכישלונות

מונחים על פניהם של המצולמים של זוהר.

ושוב אני מנסה לדמיין אותה מעבר למצלמה.

מביטה

מתעניינת

מתחברת.

יש המון הדדיות והזדהות בתוך הצילומים.

יש אמפתיה וחיבור מרגש עד דמעות לעתים.

קצת פרטים יבשים:

זוהר מור, בוגרת המאסטר קלאס של אלדד רפאלי ואייל לנדסמן, בוגרת סדנת "Frames of Reality"  של מרכז פרס לשלום, ובעלת תואר ממכללת קריית אונו לצילום. בעלת מותג התכשיטים "קולולוש" וצלמת עצמאית.

ניתן לראות את הצילומים של זוהר כאן:

http://zoharmor.com/

ואת התכשיטים המכושפים שלה כאן:

http://www.kululush.com/

ואם בא לכם יחס אישי אז זה דף הפייסבוק שלה:

https://www.facebook.com/zoharmor

העברתי לזוהר את השאלון שלי והמתנתי בציפייה.

וכאשר חזרו התשובות 

הכל התחבר.

גיליתי אדם מיוחד במינו

עם כישרון פורץ ורגישות מופלאה.

את מצולמי אני מתעדת בתוך סביבתם הטבעית; מהגרים, נוודים, פליטים, צוענים וכל איש ואיש באשר הוא, ותמיד אני משתדלת לעשות זאת באופן נאמן למציאות, הגון, אינטימי ובאהבה.

אני מתעניינת בנושאים חברתיים, ובריטואלים דתיים, לצד חיי היום-יום. אני נוהגת לצלם פרויקטים ארוכי-טווח בשיתוף עם קהילות מסוימות לאורך תקופה, ולעיתים אני כותבת טקסטים נלווים.

בכל העבודות אני משתמשת בציוד אנלוגי בפורמט בינוני או בפורמט 35 מ"מ, בעדשות בעלות אורך מוקד קבוע. הצילומים מבוצעים באור טבעי בלבד.

מהו צילום עבורך ?

צילום עבורי הוא דרך להביע רגש. צילום הוא דרך תקשורת עם בני אדם שמעניינים ומסקרנים אותי, כך אני ניגשת אליהם. בעיני כל אדם מעניין, לכל אדם יש סיפור מאחוריו.

צילום עוצר את הזמן. אני מצלמת כאשר אני מפחדת לשכוח.

ממתי את זוכרת את עצמך עם מצלמה ביד?

התחלתי לצלם בסביבות גיל 15, בציוד צילום ישן שאבא שלי קנה לי.

הצילומים בדרך כלל היו אורבניים, סנאפ-שוטס של סיטואציות בעיר ת"א, הרבה שחור לבן. הייתי משוטטת ברחובות ומחכה לרגע הנכון מכל הבחינות אור, קומפוזיציה, וכמובן הפן האנושי.

בשנת 2008 נסעתי לקרואטיה במסגרת פרויקט אישי שצילמתי. הפגישו אותי עם צייר מקומי ששרד את המלחמה האחרונה שהייתה שם. במשך שלושה חודשים הוא לא יכל לצאת מהמרתף, בגלל ההפגזות. אבל הוא גם לא היה מסוגל לחדול מלצייר, לכן המשיך כשהוא משתמש באצבעותיו כמכחולים וברוק שלו לדילול הצבעים.

ישבתי מרותקת לסיפורים שלו, ואחרי בערך שעתיים שהוא משתף אותי, הוא התחיל לשאול אותי שאלות על עצמי והפגין בקיאות מרשימה בכל מה שנוגע לישראל.

הוא שאל אותי על מלחמת המפרץ (גרנו בלב שכונת הגפן, שנפגעה באופן מיוחד) ופתאום בעקבות השאלות שלו הוצפתי זיכרונות עמוסים ששכחתי מהם כליל. במהלך המלחמה אכן נטשנו את ביתנו לפרק זמן מסוים ונסענו לגור בקיבוץ בדרום. אבל אבא שלי היה חייב להמשיך ולעבוד ולכן יצא לת"א כל בוקר באור ראשון.

אני הייתי בת 9 וחצי, והייתי נעמדת מול הרכב שלו אחוזת-חרדה שהוא לא ישוב. ואז מצאתי פתרון: צילמתי אותו יושב בתוך האוטו, רגע לפני שהוא נוסע, כדי שתהיה לי תמונה שלו. עשיתי זאת שוב ושוב.

זה היה למעשה הצילום הראשון שלי, בעל המשמעות.

מאז, אני מצלמת כדי לא לשכוח.

האם את מגדירה את סגנון הצילום שלך  באופן מסויים ?

לא כל כך מתעסקת בהגדרות, פשוט מצלמת. צילום אוהב-אדם.

משתדלת לצלם ללא שיפוט.

מה הכי מושך אותך בצילום ?

בני האדם. אני אוהבת בני אדם. אני סקרנית בטירוף וגם קצת מציצנית. 

כאשר יש אינטראקציה כנה ואמיתית, יראו את זה בצילום. כאשר אדם מחליט להיחשף בפני, זה מבחינתי נס שמתחולל בכל פעם מחדש.

האם יש צילום או סדרת צילומים מסוימת שאת אוהבת במיוחד?

הצילום  האהוב עלי, הוא פורטרט של מלדן, אשר צולם בקרואטיה.

עם סיפור חיים קשה ואשה שכבר הלכה לעולמה, מלדן ממשיך להתגורר בבית המתפורר הזה, בכפר שנותרו בו פחות מחמישים איש. משאית שעוברת פעם בשבוע מביאה לחם וחלב.

הוא נותר לבדו בבית, נתון לחסד בני משפחה רחוקים.

איש עדין ונעים, קולו חרישי, תנועותיו איטיות. כזה שבא לך מיד לחבק.

והבית הרעוע שבו התגורר היה כה דל, אי אפשר לתאר זאת במילים. ולמרות זאת, הכל היה מונח בתשומת לב. הקירות המתקלפים שנצבעו בחוסר אחידות היוו רקע יפהפה לצילום. הבית היה מעוטר בחפצים שכבר ראו זמנים יפים יותר; מגשי אמייל עתיקים וצבעוניים, מדפים שהיו פעם ססגוניים, ספלי הקפה היו מהוהים אך צבעונים ומקושטים. שאריות של החיים.

מלדן היה איש עני מאד שהקיף עצמו באסתטיות שובת לב.

בצילום אני אוהבת את הרכות של כל מה שמסביבו של מלדן, שמתמזגת עם הרכות שבתוכו. עד כדי כך שהצילום לעיתים נראה לי כמו ציור.

האם תמיד רצית להיות צלמת כשתהיי גדולה או שבכלל חשבת על מקצוע אחר?

כשהייתי קטנה רציתי להיות עיתונאית וארכיאולוגית. ממרומי גיל שלושים הצילום נראה לי תולדה טבעית של שני המקצועות הסקרנים האלה.

היום, אני עסוקה בעיקר בלצלם את התכשיטים של המותג שלי, שהוא נולד כתוצאה מהמסעות הרבים והתרבויות הססגוניות שנחשפתי אליהם. התכשיטים נוצרים ברוח מסעות נדודים ואגדות ותחת השפעות פולקלוריסטיות ונוסטלגיות.

איך את מרגישה כשאת מצלמת? 

אם אני יודעת שהפריים מולי מושלם מכל הבחינות, הסיפור, המבט, האור וכו, - זה נראה כאילו מישהו הזריק לי סמי הרגעה. אני מרחפת. את יכולה להעביר אותי תלאות בדרך לצילום, נסיעה איומה או כוחות נפשיים להכיל סיפור. ברגע שאני לוחצת על הקליק – אני יכולה להתעלף.

ואז אחרי שאני מתפכחת, נופלת עלי חרדה נוראית שהקסם לעולם לא ישוב...

לפעמים אני יושבת שעות עם בן אדם ומדברת איתו, הרבה פעמים עם מתורגמן, וזה מתיש. לפעמים אני באה שוב ושוב בכלל בלי מצלמה. כשהקליק המושלם מגיע, אני ב"היי" מוחלט.

מה עושה לך האינטראקציה עם המצולמים שלך ?

95% מהמצולמים שלי הם זרים גמורים. הזרות היא שמביאה למפגש. לכן ההתמסרות שלהם, שמגיעה בנקודה מסויימת, תמיד ממיסה אותי. אני מכורה להתמסרות. לרגע הזה, שזר מוחלט נעמד מולי ונותן לי רגע אחד בינו לביני להביט פנימה אל תוך הנפש שלו. לפעמים אני מבינה כמה עמוק ראיתי רק אחרי שהפילים פותח ונסרק.

לפעמים, כשהלבבות נפתחים, לא צריך מילים. לא צריך אפילו את אותה השפה.

הרבה פעמים הזרים הפכו לחברים ועם חלקם אני בקשרים מופלאים ואמיצים.

איזה חלום תרצי להגשים ?

בשנת  2008 קבלתי הזדמנות-פז להכיר לעומק משפחה צוענית בחו"ל. הצוענים בעיני הם העם הכי אקזוטי ומסקרן שקיים, אך עם זאת הם מורכבים ויש להם גם צדדים בעייתיים, במיוחד באירופה. המשפחה הזו גרה באחד האזורים הכי בעייתיים שיש, רק לתאר את החלל שהם גרו בו אני יכולה לכתוב ספר שלם. שרדתי איתם מספר ימים אך לבסוף לא יכולתי להתגבר על פערים שונים בינינו. זה היה כישלון רציני מצידי כי הוזמנתי לגור איתם תקופה בלתי מוגבלת. אני מקווה שאמצא בתוכי את הכוחות לעשות את זה יום אחד.

האם יש אמן או אמנים או סגנון באמנות שאת חשה מושפעת במיוחד ממנו ?

לא במיוחד, אני די מנותקת מסגנונות ואמנים שונים. וכך גם בכל העשייה שלי עם התכשיטים, מנותקת לחלוטין מעולם האופנה. יש תקופות שאני לא נוגעת במצלמה חודשים ארוכים. הכל בסופו של דבר זה משהו אישי ביני לבין עצמי.

את מי / מה / איפה היית חולמת לצלם ?

כבר שנים אני חולמת שיום אחד אוכל לצלם את קהילת הצוענים שמתגוררת בעזה.

הצוענים הגיעו הנה לפני כאלף שנה, ומאז הם מתגוררים בישראל ובמדינות שמסביבנו. בתוך עזה נמצאת האוכלוסייה הכי מדוכאת וקשת היום של הצוענים, שהם כמובן פלסטינים.

עד לפני כמה שנים הם היו עדיין עוסקים במלאכות המיוחדות להם. זו קהילה נכחדת שנחשבת הכי נחותה גם בין הצוענים בישראל עצמם. מאד מאד עצוב.

האם את חשה שהצילום מאפשר לך להעצים נשים / הנשיות שלך (או שזה לא מהווה קריטריון?)

הרבה פעמים צילמתי נשים בקהילות סגורות, בהן הן נחשבות כנועות ומוחלשות.

בעיניי הן היו גיבורות עם עוצמות נפשיות אדירות והשתדלתי לצלם אותן כך.

לצילום יש כוח אדיר.

האם יש לך זיכרון או חוויה מרגשת במיוחד שקרו בעקבות או במהלך יום צילומים ?

צילום יכול לשנות חיים שלמים. לא אחת, מפגש צילום שינה את מסלול חיי.

בדרך כלל הצילום מוצא עצמו משתלב ומתלבש לי על החיים, כך הופכים זרים ממדינות רחוקות לחברים ומתחוללים מפגשים מופלאים. אני חיה בשביל זה :)

תודה רבה, זוהר ששיתפת אותי 

בדרכך הנעימה והקסומה

מאחלת לך עוד המון הצלחה והשראה