פוטותראפיה

רק הד קולך

מילים: איתן פרץ

לחן: נחצ'ה היימן

ממרחבים נישא הגל פרוע

ים מלחך את כף רגלך

ובצמתך שוב תשחק הרוח

ותזמר את שמך.

הקשיבי איך מעל שחפים

ישיקו הכנפיים

ונותר רק הד קולך.

במדרונות חפזו פרחים לפרוח

לך כלנית בשערך

ועם האביב מיהרת גם את לברוח

ואין יודע איך.

הביטי איך הברוש מעל

מניע הצמרת

ונותר רק הד קולך.

כל השירים מצאו דרכם הערב

מן הנירים אל סף ביתך

וכל תקוותי היו איתן לטרף

כי לא פתחת דלתך.

הביטי איך כוכב קורץ

אלייך משמיים

ונותר רק הד קולך.

כל הגלים נשקו לחוף ברוח

כל הימים נשאו דמותך

ורק צמתך על הכתף ברוח

תשמע המיית ליבך.

הקשיבי איך מן המשעול

קורא התן לערב

ונותר רק הד קולך.

 

בערב החג
הלכה לעולמה
סבתי, חיה רון.
האישה שהייתה איתי מאז שנולדתי
איננה.
בכל חופש
וכמעט בכל סוף שבוע
היינו עולים על אוטובוס שיצא מהקיבוץ
יורדים ממנו בתחנה המרכזית בבאר שבע
עולים על אוטובוס נוסף שלקח אותנו עד לתחנה המרכזית בפתח תקווה
שם המתין לנו סבי עליו השלום
מטפסים במעלה המדרגות
בבניין הפשוט בו גרו
נכנסים בדלת דירת ה-2.5 חדרים
ושואפים פנימה, מלוא הריאות, את ריחות הבישולים
ואת האהבה הגדולה.
אימא שלי מספרת שכשהייתי תינוקת
לפני שהיינו עוזבים את ביתם של סבי וסבתי
היה סבי מקפל את העריסה שקנה עבורי
ואני הייתי מתחילה לבכות כי הבנתי שחוזרים הביתה.
סבי, שהיה אדם חכם מאין כמותו וחשוב מכך- רגיש מאד
הבין שכדי להקל עליי את שלבי העזיבה
עליו להשאיר את העריסה פתוחה עד אחרי שיצאנו מהבית.
בחופשים הייתי לנה אצלם במשך ימים ואף שבועות כשיכולתי.
היינו, סבתי ואני, יוצאות בבקרים אל השוק, עם עגלה קטנה.
מטיילות בין החנויות השונות.
קונות עופות מהקצב, פירות וירקות אצל הירקן,
ובסופר מרקט המקומי הרשתה לי סבתי לבחור ספר-קלטת עבורי.
אני חושבת שהיו לי בערך 20 כאלה...
בסוף הטיול היינו עוצרות בסמי-בורקס, אוכלות קרואסון שוקולד
וממשיכות הביתה.
הייתי עורכת מסיבות לבובות וסבתא שלי הייתה שרה לי מהמטבח.
"סבתא...תשירי חזק!" קראתי
והיא שרה בקולי קולות.
בערב, היה סבי שב מהעבודה ולוקח אותנו לראות
את מופע האש והמים במזרקה של אגם שבכיכר דיזנגוף
ואז לאכול סברינה בקפולסקי.
מיותר לציין שהילדה הקטנה מהקיבוץ הייתה מוקסמת ומאוהבת במנעמי העיר הגדולה.
דבר שבהחלט הראה את אותותיו בשנים שיבואו
כשבכל הזדמנות שהייתה לי עליתי על אוטובוס לתל אביב,
מטיילת בעיר ובערב הולכת לישון אצל הסבים האהובים
שתמיד הכינו עבורי מיטה ועליה מצעים נעימים וקרירים
וכריות ענק עליהן הנחתי את ראשי וחלמתי חלומות מתוקים ללא כל דאגה.
במהלך השנים התחלתי לעבוד אצל סבי בחודשי הקיץ
והמשכתי ליהנות מהאהבה שהוא וסבתי הרעיפו עליי.
סבי נפטר בקיץ של 2006 ממחלה קשה וארוכה.
לאחר שנים של ייסורים נפרדנו ממנו.
ומאז, יום יום, שעה שעה,
חשבה עליו סבתי והתגעגעה געגועים עזים.
אמי לקחה אותה תחת חסותה וטיפלה בה לאורך השנים במסירות
בלתי ניתנת לתפישה.
כפי שסבתי הייתה עבורנו בית לאורך כל השנים
כך הייתה אמי עבורה בית בשנותיה האחרונות.
הקושי היה עצום.
סבתי חלתה מאד, התייסרה והתגעגעה.
ויחד עם זאת תמיד ידעה לחייך, להתעניין בשלומנו, להתבדח מעט.
ככל שעברו הימים מצבה הדרדר אך האישה שהכרתי ואהבתי מעולם לא נעלמה.
היא נותרה כפי שהייתה הודות לטיפולן המסור של אימי
ועוד נשים טובות שתמכו והיו שם איתה עד רגעיה האחרונים.
לצערי הפגישה האחרונה בה נפגשנו הייתה קצרה מאד.
ישבתי עמה כחצי שעה. דיברנו קצת. שתקנו קצת.
בערב החג היא הלכה לעולמה מבלי שהיינו מוכנים.
עצמה עיניה.
והעצב גדול וגם הגעגוע
ונשאר רק להאמין שעכשיו היא שוב איתו
עם סבי האהוב.
יושבים להם יחד, על סברינה וכוס תה
ומחייכים.

למחרת מותה של סבתי
הלך לעולמו האמן והצלם
בועז טל.
בשיעור הראשון של בועז
פחדתי ממנו
מאד.
ואז נעלבתי ממנו.
ואז כעסתי עליו
ושיעור אחר כך פתאום הבנתי
שיושב מולי אדם גדול וחכם ומעניין.
הייתי מקשיבה למילותיו בשקיקה.
בהבנה שזכות גדולה נפלה בחלקי.
בשני הסמסטרים שלמדתי איתו וממנו
צילמתי כמו שלא צילמתי מימיי.
הוא גרם לי לראות ולהבין את העולם אחרת
ובעיקר להביט עמוק עמוק אל תוך עצמי.
בועז גרם לי לעבור טיפול משמעותי
בעזרת אומנות הצילום.
הידיעה על מחלתו תפסה אותי לא מוכנה לפני כשנה
בכנס שעסק בפוטותראפיה
תחום עליו סיפר לי בועז עצמו.
אחת המרצות בכנס בישרה לי את הבשורה המרה.
ולמרות שכמעט ולא דיברתי איתו במהלך השנה בה למדתי אצלו הלב נחמץ.
באחד השיעורים הראשונים שלנו
התבשר בועז על מותה של אישתו, המוזה שלו.
הוא יצא בחופזה והותיר אותנו המומים.
מותה ליווה אותו מאז.

כמה מילים שכתבה עליו
אשתו, ד"ר זהבה טל, עליה השלום:

"...נפלא וייחודי בעיני הוא אופן הגדרתו של בועז את עבודותיו: "פורטרט עצמי עם המשפחה". למרות עבודת המחקר שלי לדוקטוראט בתחום המגדר, קונפליקט ההגדרה מוכח תדיר ואני מוצאת את עצמי נבוכה כל פעם מחדש, תוהה איך לעולם אין הדבר נעשה נכון

 על-ידי. או שהפרזנטציה מוחקת יותר ממחצית העשייה שלי כאשר בועז אינו מוזכר, או שאני מוצאת את עצמי מציגה את עצמי ומוסיפה "אשתו של בועז, גם", והדבר גורר פרץ של תמיהות, אם לא "התקפות", על חוסר היכולת (הנשית) להגדיר ישות עצמאית אוטונומית הפועלת ללא תלות באחר....

... משפחה זו מערכת שבה פועלים ומושפעים סך היחידים בה. זהות כולנו, כיחידים וככלל, התעצבה כפי שהיא באמצעות חוויות ואירועים. אף אחד מאתנו לא חי לבד. משפחה הנה שדה חזק של כוחות פנימיים וחיצוניים אשר פועלים ומשנים. זהותנו נקבעת במידה רבה על-ידי הדמויות שעמן אנו באינטראקציה, מי שחי לצדנו, הורים, בני זוג, צאצאים וכו'. 

כולנו חווינו את מכלול העשייה האמנותית של בועז על-פני זמן. הרבה עבודה, מאמצים, הירתמות משותפת, והימנעות של כל אחד ואחת מאתנו. נכונה תהיה הטענה שכלל החוויות, השתלשלות האירועים, הכאבים, המאבקים, המחלות והאובדנים השאירו את חותמם בנשמותינו, ואלו מצאו את מקומם, תיאורם או סימולם באחת היצירות. התהליך הוא דו-כיווני..." 

מאת פרופ' מרדכי עומר ז"ל

שהיה מנכ"ל ואוצר ראשי –מוזיאון תל-אביב לאמנות בעת כתיבת שורות אלה:

"...בועז טל בונה את הקומפוזיציות שלו על פי יצירות מופת מהעבר, כך גם בתצלומים בשחור-לבן, המוקדמים יותר בתערוכה זאת, וגם בעבודות הצבעוניות המאוחרות יותר, שבהן המרחב הצילומי נקי מכל  אטריבוטים  והדמויות מעבירות את מסריהן בעיקר באמצעות תנוחות גופן. הצופה בתצלומים אלה הוא משתתף פעיל המשלים בעצמו את הרבדים השונים הטמונים בדימוי..." 

לפני כשנה וחצי ראיתי את בועז בבית קפה מעבר לכביש.
אני בדרך כלל לא ניגשת
מפאת ביישנות גדולה וספקנות
אך הפעם הרגשתי שרגליי נושאות אותי אליו.
ניגשתי, חייכתי ושאלתי- זוכר?
והוא אמר שכן.
שאל לשלומי ואם התחלתי כבר ללמוד פוטותראפיה.
אמרתי שהחיים הובילו אותי להמשיך בעיצוב
ושאני מלמדת תלמידים צעירים במכינה
ואוהבת כל רגע.
היה לי חשוב לומר לו שכשאני מלמדת אני רואה אותו מול עיניי
והודיתי לו על כך.
נפרדנו.
אני בטוחה שרבים מתלמידיו (והיו אינספור לאורך השנים)
חשים וחשו כמוני.
מוקירה וזוכרת.
יהי זכרו ברוך.

עבודות נוספות של בועז ניתן לראות באתר:

http://www.hit.ac.il/staff/boazT/

את הצילומים של סבתי המופיעים לעיל 

צילמתי במהלך הלימודים אצל בועז.

אני מרגישה שכל האישיות שלה נגלית בתצלומים הללו-

הרוך, הקשיחות, החוכמה, ההומור, הנתינה

כולם שם, על פניה הנהדרות. 

צירפתי עוד כמה סדרות של צילומים שצילמתי 

כשלמדתי אצל בועז.

רק הבוקר, כשעברתי על התמונות הללו, הבחנתי ברגש העז שעובר אליי מהן. 

צילמתי מבלי שהייתה חומה ביני לבין המצולם

בפתיחות ובהתמסרות

ולכן רבות מהתמונות הללו מכאיבות לי מאד עד היום

למרות שעברו אי אלו שנים. 

סדרה ראשונה:

מודל עירום

סדרה שניה:

לינה משותפת

סדרה שלישית:
בית

סדרה רביעית:
הגנה